התרגלתי להתכנס פנימה כמו חרק קטן
שנשקפת לו סכנה.
להאדים ולשמור בבטן את האש הצורבת,
את הר הגעש לכבות לאט לאט,
לנשום עמוק ולהבליג לאי התודעה.
איפה הרחם?!

בחוץ חשוך, אנשים מתרוצצים אנה ואנה
רק לא לעמוד בשביל לחשוב
לאן לעזאזל .
תשובות מוכנות מראש כמו על קנה
מוכנות להגנה.
הכל מרופד יפה ומריח יקר,
ויש צדק ושוויון שדובר בו בתחילת הדרך
ונשכח, אך עדין מוסיף להבריק בעיניים
התאוות.

זה לא קל לשמור על שיווי המשקל,
בלי תרופות, ועם רגש.
ואני משתדלת לגדול, להיות אישה,
מאהבת .