בבוקר שוב קמת מהמיטה איתו.
על-זה שלא הקדמת ולא הכנת לו משהו לבוקר, הוא כעס,
נתן לך מכה קטנה על פנייך.
כשהוא הולך לעבודה, אפילו נשיקה אחת קטנה
לא יכול לתת לך.
ואת מרגישה לבדך.
את לא יכולה להסתדר כך.
אמרת לפסיכולוג שלך שאין לך כוח להמשיך,
החיים תקועים למטה,
את לא רואה את האור.
את לא מודה שהוא מכאיב לך!
את משקרת שזה הרגשה פנימית,
שכל החבלות שיש לך בפנים מנפילות.

פזמון: הכל נראה אותו-דבר,
כלום לא משתנה אצלה.
כל הפצעים בפניה ובגופה,
כל הכאבים שיש לה מזה.
היא רק רוצה לברוח מהעולם,
לברוח, ולא לחזור, לא להרגיש יותר כאב,
לא להרגיש את דמעותיה מהכאב החזק,
מהכאב שלא עוזב אותה,
הכל נראה שחור לבן ורק את יכולה להפסיק את זה!

עוד יום נמשך,
הכל נראה אותו-דבר.
את חיה איתו,
אך מרגישה לבדך.
הילדים מסתתרים מאחור,
היא יושבת על הרצפה בוכה,
הוא שם עומד ומכאיב לה.
אחרי שהוא מכאיב לה,
הוא יוצא להשתכר לו,
הילדים בורחים כאילו ראו רוח רפאים,
ולך קשה לקום מהרצפה.
ושוב את לבד.
ושוב אין לך לאן ללכת.

פזמון: הכל נראה אותו-דבר...


את רק צריכה את הכוח להתחיל לספר,
להרחיק אותו מביתך,
לא להישאר איתו לרגע אחד.
גם אם הוא מתחנן את לא צריכה אותו איתך,
את תמצאי מישהו הרבה יותר טוב!