הוא חזר אחר משם.
אני לא יודעת מה הם שאלו אותו.
או איך נהגו כלפיו.
באילו חלקים בנפשו העדינה נגעו.
לחצו, צבטו או מעכו.
הו אלוהים, אני מקווה שהם לא הזיזו דבר.
לא שינו את המרקם העדין שבתוכו,
את תווי-הפנים של נפש כה טהורה.
אך כשהבטתי בעיניו,
לא היה שם דבר.
שום סימן לשמיים האינסופיים,
לאופקים חסרי הגבולות,
שהייתי רואה בהן תמיד, פעם אחר פעם.
רק,
עיניים.

כשחזרתי היא חיכתה לי.
קפצה עליי עוד לפני שהספקתי לסובב את ידית הדלת.
היא לא יכלה להתאפק.
היא לא יכלה מעולם.
הרהיטים, הבגדים, מכשירי החשמל שלה,
שלא היו שלה באמת,
העידו על כך.
הם קורצים לי עכשיו מתוך פינות החדר כולן.

הבטתי בעיניה.
הימות העמוקות עד אין-קץ,
ובהן מסתורין כה מדהים, עד אשר מותח ביופיו את גבולות
המציאות,
מטשטש ומעלים אותם כליל.
ונגלה אליי בכל יום מחדש.
הכל עוד היה שם,
דבר לא השתנה.

היא אחזה בי בזרועותיה באותה אחיזה בלתי מתפשרת שאפיינה אותה.
כמו אם האוחזת בתינוקה הרך על קצה צוק תמיר.
והרגשתי אותה בכל זיק בהוויתי.
חום שורף, מטהר בתוכי.
והיא כולה להבה.
חיוך, אמיתי מהחיים ובטוח מהמוות,
פורח על שפתיה כשושנה שברירית.
והיא כולה שדה, ואדמה פורייה.
וממנה צומחת הבטחה,
כי לעולם לא תעזבני,
לבדי, אל מול העולם.

למחרת, הם לקחו אותה.
אני, במדבר,
אדמה עקרה.
לבד,
נובל.