השערות ברגליים הספיקו לצמוח, לא הרבה אם לומר את האמת,
אך מספיק בכדי להזכיר לי את הגעגוע, ובכלל,
אינני צריכה תזכורות, ולו רק תסמין פיזי אחד קטן לזמן שעבר
שאתה לא איתי.
אני חייבת להודות, אפילו גילחתי בוקר אחד.
הן היו נוקשות ואני רציתי ללבוש שמלת קיץ.
כל היום הלכתי אדומה,
אך כשכפתרתי את שמלתי ודם נוטף מרגליי, הרגשתי, הנה יום מיוחד.

כן, היה דשא וקיץ והשמש,
ולו רק שמיים אפורים היו אז,
הייתי מסתירה בעונג רב זוג רגליים לבנות ושעירות
בגרביונים חמימים
מעשנת סיגריה ארוכה,
מרגישה סיפוק, ודומעת.
מרירות כשל משקה אלכוהולי, מלווה במתיקות איומה,
ואיך יכולתי אני את שערות רגליי להסיר בלי בושה.
אתה כבר לא כאן לספור אותן, הן כבר לא כאן להזכיר.