איבדתי את עצמי בתוך תוכי. איבדתי את קולי בתוך כולי, ואת כל
כולי בתוך בת-הקול הפנימית, השיקרית, שיוצאת ממחבואה כאילו לא
הייתה בת-יענה. בת יונה שכמותה. נותרתי על ערש דוויי, בעודי
חי, ומת, ביחד עם עצמי, ובחברתן של כל החולות הרעות, גם אלו
שגורשו להן למרחקים, ובאו ממרחקי הזמן, בכדי לדרוש בשלומי.
טוב. תודה. בוש ואבוש על תוככי נשמתי, על מחשבות ראשי ותענוגות
השחור. בושה לי שאני. אחטא תמיד רק אל מול עצמי, ורק כלפי
עצמי. היכן הם החיים האלו שביקשתי לי, ומצאתים מפוזרים כשברי
אווירון שהתלקח במעופו, וכעת כל שנותר הוא למצוא את הקופסא
השחורה. היא שחורה. הייתי מקווה שהקופסא השחורה שלי, אולי תהיה
סגולה לה. האם היא תהיה עטופה בסרט נא, נע, נה. נה-חמן. קופסתי
תהיה פנדורה ותיבה, או שמא תיבתו של נוח. האם חם, המזג והאח,
האם הוא ייצא מן הקופסא. הארון. אני עם עצמי, מאונן את כל
רצוני לחיות אל תוככי הריק שעוטף מהחוץ, פנימה. פעם הייתי אדם
מוכר. כך חשבתי. ואז כאשר גיליתי שאני לא מכיר אותי, אלא
היכרות שטחית, לא נראה שמעתה אמהר לבחור לי בפנימיותי, לא לפני
שנסתדר לאיזה זמן, ואז ננסה לגור ביחד. חלומותיי היו גדולים
וטובים. אלו שהקצתי מהם בבוקרו של ליל, אך בעיקר אלו שחלמתי
בהקיץ. אני כבר לא חולם בהקיץ, או בהקץ. או לפחות אין זה
זכרוני שמטעני, שכן גם הוא מחפש לו קופסא. שחורה. גם כאשר
מתגלגלת לידי הזדמנות של פז, לחלום כמו אז, אני לא מוצא מהיכן
יוצאת הטיסה של החלומות והתקוות, והאם זוהי לא אותה טיסה
קטלנית, שהם היו עליה. אני יודע את מלאכת החלום, היא היא
החביבה עליי מכולן. זו שחלמתי אותה אין קץ, ובהקיץ. האם ההרגשה
שאני חי בתוכה, כאילו אני רוכש במיטב כספי, כרטיסי חיש-גד
שגורדו כבר לפניי, ונטולי פרס, היא זו שזימנתי אותי, אל בואי
אל השלב האחרון של הטיסה ששמה חיי? עוד מעט מנמיכים טוס אל
הנחיתה, ומכאן, נראה שזו תהיה נחיתה מחורבנת.  אני עומד על
המשמר, בכל רגע חי, אך כך אינני מוצא מזור לכאביי הרגליים,
מהעמידה על המשמר. אין רגע דל, ומעולם לא זכיתי לצפות באוצר
אותו עליו אני שומר. אני יודע שברגע שאעזוב את משמרתי, חזקה
עליי שאעשה דבר שיהיה נורא בעיני. הלוואי וידעתי מה הוא הדבר
ההוא. וחזקה יותר, שכאשר ארוץ פנימה אל האוצר הנסתר, שהרי
תתגלה מראה גדולה, שיודעת לשקף את טיפשותי הסוררת, אותה טיפשות
שכל הורה אחראי, יזהיר את בתו אהובתו שלא לצאת איתה, שאז היא
תדרדרה למחוזות אסורים ולבטח לא מלאי חכמה.
 
מה היא הנסיעה הזו, שאנו לוקחים בה חלק כה מפוחד, כה מהוסס, עד
שרבות הן הבחירות השגויות שנעשה במהלך הזמן. בחירות גרועות,
שכל מטרתן היא להביא מעט שקט אל תוך הפחד הבלתי גלוי, שמהדהד
כאן אצל כולנו, שותפים תמימים לעתידנו הקיבוצי, הסופי כל כך,
לייצורים כה קטנים ובלתי משמעותיים, אלא כחלק מפסיפס שנראה
כאילו אין בו סוף, וכנראה לעולם לא נדע את ההתחלה. היה זה אחד,
פעיל חברתי אמריקאי, שהיה ידוע כליצן, שאף התמודד כמועמד עצמאי
בבחירות לנשיאות ארה"ב שאמר - כולנו בסך-הכל ליצנים על
האוטובוס (של החיים), אז אולי מוטב לנו שנשען אחורה בנוחות,
ונהנה מהנסיעה". בתרגום חופשי, ומאושר.

עלה נידף ברוח הרגשות הגועשים ומתים, כל אחד בתורו, כל אחד
בזמנו, וכל זמן מתאים. זו שהיום היא סיבה טובה לחיות בעטייה,
עשוייה להפוך למחרת כאילו הייתה ענן לונדוני עיקש במיוחד. קרן
האור הראשונה שתחדור מבעד לאפרוריותו, תהפוך במהרה לקשת נפלאה
וצבעונית, יפה ומבטיחה, כזו שתעלם מיד עם ההתמסרות ליופייה.
אני מת כבר כל כך הרבה זמן, שאני לא מבין מה זו הגסיסה המטופשת
הזו. היה שחשבתי לעצמי שאני הורג את עצמי לאט לאט, שהרי היו מי
שמתו מיד, ויש את אלא שגוססים את שארית חייהם. אולי כך הדבר,
אך זה עדיין חשוד במידה מספיק טובה, בכדי להרגיש שאני כבר מת.
לחיות.

אני  פתוח אל מול כל ערוצי החיים המתנהלים ברקע. בעוד נסוכה
עליי שלווה אמיתית בהסתובבי בין החיים, אני, בתוך האבדון היפה
שלי, בו מתחולל קרב מאובק, מרגיש משומש מאוד, עייף מאוד, כאילו
בחצייתי כמה רחובות בהם מאות נשמות אבודות, בעצם חציתי את את
העמק הגדול בואכה בגדד, ואני לבוש חליפת נחתים אמריקני. בשן,
וגם בעין, אני חוזר תשוש אל מלחמת הקיום החולמנית שלי,
שמתוחזקת בעליבות גדולה בתקוות של בן עשרים. נחת אמריקני. נחת
רוח. כל הערוצים פתוחים, אל כל הספקטרום הרחב, של קוטב אחד,
לאחיו עם הגורל השונה. סבלותיהם של אחרים. אלו שהם יודעים,
ואלו שרק נסוכים על פניהם החוששות, כאילו עצבותם היא שלהם, ורק
הם יבינו אותה, יסתירו ויתביישו בה. שמחתם של אחרים, זו השמחה,
וזו הלא, מהסוג עם תת זנים רבים. השמחה הזו, המהולה. תמיד
הוזהרנו שלא לערבב ולמהול, שאז החמרמורת תהיה יותר ממילה
מאולצת וזרזרונת. אל אלו שחיים רק כדי להיות המספר שאמור
אלוהים למלא ברובריקה הנכונה. חייהם מלאים משלי, אך בכך עוד
גדלה תדהמתי תמיד. איך זה. נסתרות. באמת. אלו עם ברק בעיניים.
בהם אני מקנא.