כולם הולכים בחיים בזוגות;
הוא והיא,
הוא והוא,
היא והיא,
אדם עם עצמו,
בשלל הרכבים ואפשרויות.
מובלים ומובילים.
אוהבים ונאהבים, כועסים ושמחים.
הכל...  בזוגות.
או בשלשות,
או יותר.

ויושב לו הגורל
כמו ילד חסר עכבות.
בידיו מספריים גדולות ודבק.
אנחנו פרושים לפניו, כך, על הארץ.
יושב לו ומדביק וגוזר,
גוזר ומדביק גורלות.
ועושה זאת ביד נאמנה
ובנחישות.
נותן לנו להנות כל כך
ולשמוח.
ולבכות.
להיות ביחד
ולהפרד.
ולשכוח
שהוא בכלל שם.
ויום אחד, כך כלאחר יד
גוזר הוא,
סתם ככה, לעצמו, בשקט, בפינה,
את גורלו שלו.
אף אחד לא רואה.
ואנו לבד. בהסבה, סתם כך ביחד.
השיחה קולחת.
הכל פתאום לבד.
איך זה שכולם ביחד מרגישים כל כך לבד!?
כך נגזר. לא יודבק מחדש.
אבל איזה מזל...
אפילו כשילד גוזר לו בתום,
נופלים כל שבבי הנייר אל הארץ יחד...
יחד...
לא לבד.