קליפה צפה ברכות על מי המאזניים שלווה ענווה ותמרים מרשרשים.
אדמה איתנה מחזיקה בגאווה, מבקשת לתמוך.
צחקוקי ילדים מבצבצים
ונגוזו, עלים ירוקים מתהפכים וכהים.
הכחול מתבהר ואחר כך מחשיך,
עקצוצי טיפוח נמשכים ארצה ובהקלה מזינים
חיוני הכהה והשצף גואה, כעת לא נחבא.
הוא מציף. צלצולו מורם כהכרח הביקוש.
העצמה נעתרה, השחירה ליופי הנמוג לאין מנוס.
טיפות טיפות, זולגות נופלות, מבקשות, מתחננות וגדלות.
נערמות וגוברות, שואלות.

אור. הבזק. מכה חורכת ונופל.
ניתקה אדמה, האוויר מקבל.
הילדים? הם גדלו, התרוממו מאליו. עוצמה שלהם כי הכוח גבר.
המחסה מיותם, זמנו לא קיים. רוצים, הם רוקדים ורואים המחר.
צבעים מציפים ושותים מי ההכרח.
לא ביקשו, אך בחרו, בהירות לצידם.
הם צבעו בירוק והמים תכול מקשיבים בשקיקה ומזון שמוגש.

יצירה כתשובה. דמיון קיים ומעולם.
שמיים סגולים מרימים את רוחם.
נרגעה סערה. יופי, מנוחה ושלווה
עד הפעם הבאה.