רציתי לספר על אותה ליידי יפהפייה. יושבת עימדי בכיתה אחת מזה
שלוש שנים ואינה יודעת את שמי. שואלת אותי מדי שיעור את מספר
הטלפון שלי ואת שמי - וחוזרת ושואלת עליהם גם בשבוע שאחריהם.
אישה מקסימה, תופרת צמרת בעבר, לבושה טיפ-טופ בטוב טעם, קורנת
ניקיון וסדר מופתי, אצילה וחביבה, מלאת רגשות חיוביים. מספרת
על חייה כאישה נשואה, על עלייתה ארצה, על בעלה שנפטר, על יחס
מתנכר של הבת, על בדידותה... חוזרת ומספרת זאת לאותו שומע כל
שבוע בשבוע. זוכרת כל אירוע בעברה לפרטי פרטיו.
אך היא אינה זוכרת מתי מתקיים השיעור, אילו ספרים להביא, מה
היו עבודות הבית. מה שמות החברים לכיתה. היא קוראת כל פעם את
אותו החיבור שכתבה, ולעתים עוברת לקרוא בשפה צרפתית רהוטה
במקום באנגלית.
המורה - לה יש סבלנות אין קץ. וגם התלמידות אינן מגיבות לרעה.
אבל הלב נחמץ והדאגה רבה.
היא מספרת מתוך סבלה על בתה, שעם פטירת אביה העבירה את כל
הכספים לחשבונה, של הבת, בבנק בנתניה - ושהיא צריכה לבקש ממנה
כסף לכל הוצאה, קטנה כגדולה. האישה המקסימה גם שחה לאוזני
המאזין שביתה הציעה לה למכור את הבית ולעבור לבית אבות ושהיא
ענתה לה - לא, כל עוד היא חיה.
אין לדעת אם הבת עושה זאת מתוך חמדנות נוראה או מתוך דאגה
לאימה, שלא תעסוק בענייני כספים ושלא תגור עוד בגפה.
האישה מדברת מתוך כאב - על אהבתו של בעלה המנוח לבנות המין
היפה, על בגידותיו, על פטירתו בטרם-עת, על הבת.
נקווה שהכול יסתדר אצלה כשורה, ושתמשיך להיות מקסימה כפי שהיא. |