רק רציתי לספר. ורציתי רק לספר עליה - על זומזומית, על הדבורה
הזקנה זומזומית, שיש המכנים אותה הזומזומית הוותיקה, או,
הנעימים יותר, הזומזומית האזרחית בת גיל הזהב.

לא מלכת הדבורים הייתה היא. כל חייה הייתה זומזומית דבורה
עמלנית, דבורה פועלת. מדי בוקר בבוקרו הייתה יוצאת מהכוורת
הרוחשת בנות מינה אל העולם החיצון, אל הגן והשדה, וטורחת,
דבורה טרחנית היא, ומביאה צוף שארתה מן הפרחים אל הכוורת. הלוך
ושוב היתה עפה ומפרפרת בכנפיה הזהובות ואבקת פרחים בפיה. ממלאת
את תאי הכוורת. ומלכת הדבורים - היא קראה לה 'זומזומית מספר
אחת', וגם הבטיחה לה מקום של כבוד אצל שולחנה, שולחן המלכות.

אבל יום אחד בא קיצה של המלכה דובשנית וזומזומית, נעצבה אל
ליבה. מרוב נהי נתקהו משושיה והחלה לגרור את כנפה האחת.

מעתה עפה והתעופפה לה בדוחק רק אל שדות סמוכים, והיו אלה שדות
של צברים, סברס. עדיין הביאה צוף לכוורת - שבה מלכה חדשה,
גיאיונית, אולם רגליה וכנפיה נהיו חבולות מהחוחים ואט-אט לא
עמד בה כוחה לשאת בנטל העמלנות.

חלק מחברותיה הפועלות עוד רפרפו ופרפרו במרץ על פני הפרחים
המושכים בצבעוניותם, אולם זומזומית החלה לפגר אחריהן - ופעמים
הרבה נשארה בכוורת למורת רוח המלכה ונאלצה לנוח כל היממה
כולה.

ככה נקפו השבועות והירחים. זומזומית העמלנית הייתה לדבורה
שזקנה בטרם עת - לא רצון בה ולא חפץ, מתקיימת מקורט אבקה
שהושארה לה על ידי עמלנית צעירה שלא איבדה צלם דבורה.

ובוקר אחד הכריעתה מחלתה - ובבוקר מצאוה ואין בה רוח-חיים.