פריך היה ראשך כשנשרף מאש הלילה
וגופך התקרר ועליו נשרו
צנחו הצהיבו כמו אגדות עתיקות
כמו פיסות קטנות של זמן ובדידות
ובמילים לא היתה קלות ולא בוהק
ובמילים לא היתה בשורה ולא להט,
איפה את, איפה האופק שלך,
איפה עיר הניחוח ואיפה שמך
ואין שום איין  ואין מבט ועיין
וכמו מתת לך פעמיים
על נהר רושף וגואה,
והחיזיון הזה מוכר לי
אולי עודך חיה
לתוך אותה תנועה פרועה ומכושפת,

פריכה היתה ידך כמו לחם הבוקר,
עוד תהיי מה שרצית,
עוד תהיי הרעיון ולא החרב
כי עלייך אחרוט את שמי
באותיות חלב,
כי את כבר גשם שוטף את חטאי הארץ,
כי את כבר עץ ועלווה ופרי,
כי את כבר שקט פראי, חנון ורחום,
אותו שקט שמימי הבא והולך
במלמול וצפצוף מלבלוב של הסתיו.