פרק ראשון - היום הארוך ביותר
מכונית השרד של המשרד דוהרת במהירות על כביש האספלט השחור.
למרות המהירות הגבוהה, הדרך הביתה מעולם לא היתה ארוכה כל כך
כמו בלילה חסר ירח וכוכבים זה. ענני גשם זעופים חטפו אותם ברוב
חוצפתם, והורידו את הראות שלי קרוב מדי לאפס. פנסי המכונית,
שבתחילת הדרך עוד ניסו לנהל קרב אמיץ באפלה, הובסו בקלות
ומאירים לי רק מטרים בודדים מהכביש. אני מפשפש במרתפי זכרוני,
אבל לא מוצא זכרון ללילה חשוך שכזה בכל שלושים שנות חיי. למזלי
הכביש כמעט ריק לגמרי. רוב האנשים כבר מזמן ישנים במיטותיהם
החמות. רק אני מאחרי ההגה, נוהג הבייתה אחרי יום עבודה ארוך
ביותר. העיניים יבשות כמו נחל אכזיו ביום קיץ שרבי. עפעפיי
הפלדה נמשכים מטה למגנט שצמח בלחיי, מנסים להסגר ולגזול ממני
את חוש הראייה, הכל כך חיוני לי עכשיו, כדי להגיע בשלום
לביתי.
סחרחורת ... צופר של מסעית שואג כמו פגז... אור מסנוור... אני
פוער זוג עיניים ענקיות בפניקה, כאלו שרק מי שנירדם על ההגה,
איבד שליטה והתעורר בזמן להתחמק מהמוות יכול לפעור. מושך את
ההגה בפראות ימינה... חזק מדי ... פס הרעדה אימתני מטלטל את
הרכב לאות אזהרה ... הרכב החדיש קופץ בחוסר נוחות מופגן על
האבנים הקטנות בשול הכביש מקפיץ אותי מעלה מטה על המושב...
חזרה שמאלה לאמצע הכביש בפראות... שוב חזק מדי ... אני כמעט
מתהפך... שוב אור חזק וציפצוף... כמעט מאבד שליטה... הגה פראי
חזרה ימינה... זיגזוג... מתייצב במסלול ישר. חזרתי בבטחה לנתיב
שלי. הסכנה חלפה.
שוב חושך. הכל שקט ורגוע מסביב, כאילו שום דבר לא קרה. השפעת
זריקת האנדרלנין הבלתי צפויה, שזכיתי בה בעקבות ה'כמעט תאונה'
והקפיצה את הדופק שלי גבוה מעל צמרות העצים שבצידי הדרך,
מתחילה לדעוך. אני שוב נלחם בשינה.
שיפשוף עיניים עצבני לא עוזר. גם מריחת רוק על העיניים עוזרת
בדיוק באותה מידה. מה שאני צריך עכשיו זה בקבוק מים צוננים.
בעצם מה שאני באמת צריך עכשיו זה לישון. אני מנסה לחשוב כדי
לשמור את עצמי ער בכל זאת. "מה השעה?" אני זורק מבט לעבר מכשיר
הטלפון הסלולרי הישן שלי. איך אי פעם אוכל לוותר על המכשיר
הגדול הזה, עם הצג הברור, לטובת המכשירים המיניאטורים שמייצרים
כיום? לא אחת צחקו עלי, על שאני מסרב לשדרג. גם כן מילה,
"לשדרג", מי צריך אותה בכלל? העוזר האישי שלי כמעט איבד את
משרתו, אחרי שהעז להתבדח על המכשיר שלי. "אז מה בוס? בן כמה
הענטיקה הזאת? שמונה? עשר? שנה בחיי סלולרי זה כמו שבע שנים
בחיי כלב, זה אומר שהמכשיר שלך בן 490 בחיי אדם! לא הגיע הזמן
לשדרג?" כמעט "שידרגתי" לו מכתב פיטורים לחוצפן.
חוש ההומור המפותח שלי מקבל הכל, עד שזה מגיע למכשיר הנאמן עם
המסך הגדול שמראה כרגע אחת וחצי לפנות בוקר. אחת וחצי, זה אומר
שעוד שעתיים, אני ער בדיוק שלושה ימים ברציפות חוץ מנימנום קל
פה ושם. היום הארוך הזה התחיל בשלוש וחצי לפנות בוקר לפני
שלושה ימים. השקמה מוקדמת ומונית לשדה התעופה. עשר וחצי שעות
טיסה במחלקת עסקים, "תשתה עוד מיץ תפוזים או קוקטיל אדוני?"
אני לא נרדם על מטוסים ועבודת ההכנה לפגישה העסיקה אותי כל
הדרך.
נחיתה בצד השני של האוקיינוס, שבע שעות הפרש. שעון ביולוגי
שמסתובב בטירוף כמו מצפן במשולש ברמודה. פגישת עסקים מייגעת,
מנסים לשחק אותה קשוחים, אבל אין מצב לכשלון. משא ומתן מתיש,
זה חלק מכללי המשחק. חתימה על החוזה וכולם מרוצים. דרינק על
חשבון הלקוח בבר מפואר במרתף הבנין. אפילו לא נשאר זמן לג'ט
לג. שוב שדה תעופה. שוב טיסה ארוכה. הפעם עם הרוח נגדנו, שתים
עשרה שעות טיסה. נחיתה מוקדמת בבוקר. פקיד מכס מנומנם, "ברוך
השב הביתה." מונית ישר מהשדה למשרד. אין זמן לחגיגות, גורל
החברה ויותר חשוב מזה, גורל הקידום שלי תלויים בשבוע הזה.
'אהוד הראל - שותף זוטר', זה התואר שכבר מציץ אלי מצידו השני
של השבוע המטורף הזה. עוד יום ארוך במשרד. "נירה, קפה עכשיו!"
אני זועק פעם אחר פעם לתוך מכשיר האינטרקום הישן. אני אולי
האדם האחרון ביקום, שמשתמש במכשיר כזה. נהרות של קופאין זורמים
בעורקים שלי, שומרים אותי בתיפקוד סביר. עוד מצגת ללקוח
פוטנציאלי. עוד ישיבת הנהלה. עוד וידאו קונפרנס טרנסאטלנטי עם
לקוח יפני וכבר אחרי חצות. נהיגה הביתה במכונית שחיכתה לי
במשרד. הרדמות לכמה שניות, שכמעט עלתה לי בחיי. פאניקה, איבוד
שליטה, הרגעות. שוב חצי ישן על ההגה, סך הכל שלושה ימים, פחות
שעתיים.
פרק שני - טיסה חלומית
הטיסה חזרה הבייתה אחד האירועים המוזרים ביותר, שעברתי בחיי.
נראה לי שנמנמתי קלות, נימנום כזה של בין עירנות לשינה, חולם
בהקיץ, מבקר בעולמות אחרים. אני זוכר אבן קטנה פוגעת לי בגב.
"אי!" אני משחרר קריאת כאב לאויר בהפתעה. עוד לפני שאני מספיק
לשלוח את ידי לשפשף את הגב, עוד אבן פוגעת בי. הפעם בעורף. אני
מסתובב מלא חימה, מחפש את מקור מטר האבנים. מעבר לכביש עומדים
דודו וברק, חברים או יותר נכון אויבים, מגן לידה שלא ראיתי
קרוב לעשרים וחמש שנה, זורקים לעברי אבנים קטנות. אני חוצה את
הכביש בריצה, מלא זעם, מוכן להסתער על התוקפים הגמדיים במטרה
לנטרלם. בדיוק כמו שאימנו אותי בסיירת צנחנים.
"אלכסון הוא אסון! אלכסון הוא אסון!" זועקת חיה מאחורי גבי.
חיה? מה היא עושה פה? חיה היא בחורה ששברתי את ליבה לפני כעשר
שנים ומאז לא ראיתי אותה יותר. יצאתי איתה מניאק מארץ המניאקים
ועכשיו היא מנסה להזהיר אותי בכביש? זה לא ממש מגיע לי. אני
מביט לעברה, נציב מלח נטוע באמצע הכביש. מכונית אדומה עם פנסים
גדולים דוהרת לקראתי. בחור שחור עם מבט רצחני אוחז בחוזקה את
ההגה, מבוסו שמו. מאיפה לעזאזל אני מכיר אותו? ליז וג'סיקה
רצות לקראתי מנסות למשוך אותי אל מקום מבטחים אבל אני היכיתי
שורשים בכביש האספלט הלוהט, לא מסוגל לזוז. אני מכווץ כל שריר
בגופי לקראת פגיעת המכונית הצפויה. "שמישהו ישקיט כבר את
התינוק הזה לעזאזל! הוא לא מפסיק לצרוח."
אני פוקח את עיניי בבהלה, מתעורר מהחלום ההזוי הזה. אני עדיין
במטוס. הקצב המטורף של החלום הוחלף באחת על ידי שלווה של טיסת
לילה המתקבלת משילוב של חושך ורעש מונוטוני של זוג מנועי רולס
רויס חדישים. הדיילים כיבו את כל האורות ורוב הנוסעים מבלים את
השעות שנותרו לנחיתה בשינה. רק התינוק מהחלום ממשיך לצווח.
"שמישהו ישתיק אותו כבר!" אני מביט קדימה במסך האישי, שכיביתי
לאחר הארוחה. הוא דלוק, מישהו כנראה הדליק אותו בזמן שנימנמתי.
אני מגשש באפילה, תר באצבעותי אחרי השלט החמקמק. לבסוף אני
מוצא אותו ומכוון אותו לעבר המסך. אני לוחץ שוב ושוב על לחצן
הכיבוי האדום, ללא הועיל. השלט לא מתפקד.
"כוס אמק!" אני משחרר קללה כללית ללא יעד מוגדר אל האוויר. אני
מנסה לזהות את הסרט, שמקרינים על המסך האישי. אם הסרט מעניין
אז כבר עדיף לצפות בו, מאשר להרדם שוב לתוך הסיוט עם המכונית
ומבוסו. התמונה במסך הקטן מטושטשת מדי ואני לא מצליח לזהות את
הסרט. בלית ברירה אני מרכיב את משקפי כדי להיטיב לראות. "מה
קורה פה לעזאזל?! מה זה הסרט הזה?" במסך האישי שלי במטוס
מקרינים את סרט חיי! הנה אני יושב בים בגיל חמש במים הרדודים.
גל גדול מפתיע אותי מאחור והופך אותי כאילו הייתי חסר משקל.
אני נזרק לעבר הקרקעית, מקבל מכה בראש ומאבד את ההכרה. זוג
ידיים זרות ושריריות מושך אותי במהירות החוצה, לפני שאני טובע.
איש זר ביקר לרגע בחיי והציל אותי ממוות בטוח. אמא ואבא אפילו
לא מבחינים שכמעט איבדו את בן הזקונים שלהם לטובת הים האכזר.
שנים אחרי זה כשסיפרתי להם על המקרה, אמא צחקקה במבוכה, "מה
פתאום? זה מעולם לא קרה, זה רק עוד אחד מהדמיונות שלך!" היא
שללה את האירוע בביטול.
הסרט ממשיך לאירוע הבא. הנה אני בשדה התעופה במדריד, כמה שנים
מאוחר יותר. אמא ואבא שכחו אותי בטרמינל, כשנכנסתי לשירותים
ועלו על הטיסה שלנו בלעדי. אני בוכה בהיסטריה ומנסה להסביר
לשוטר ספרדי משופם, שמישהו תקע בתוך מדים משונים, שאני חייב את
עזרתו. השוטר לא מבין עברית, אז אני פונה אליו בספרדית ואומר
לו את המלה היחידה שאני יודע: "מיורקה!" לא בדיוק מילה, אלא שם
האי אליו היו מועדות פני אם לא הייתי מפספס את הטיסה. הוא מנסה
להרגיע אותי בספרדית, בליווי תנועות ידיים רחבות, אבל אני לא
מבין מילה מדבריו. לבסוף מתברר שהמטוס עדיין לא עזב ואני נשלח
עם עוד ארבעה היפים, שהתעקבו בדיוטי פרי, לרוץ על המסלול לעבר
המטוס. ברגע האחרון אנחנו עולים על הטיסה בביטחה. גם האירוע
הזה "זכה" כעבור שנים בתוית, "זה רק עוד אחד מהדמיונות שלך
אהודיק, אמא בחיים לא הייתה עולה על טיסה בלי האוצר שלה!"
כמה חדשים מאוחר יותר, אחד האירועים המסעירים ביותר בילדותי.
אני עומד מול הראי, סורק את שערי בקפידה לפני דייט עם חברה
ראשונה. טוב לא בדיוק דייט. חברים של ההורים שלי באים לבקר עם
הבת שלהם אפרת. כבר מזמן שמתי עליה עין. מראה הטום בוי, שיער
הבלונד הקצוץ והעיניים הכחולות, ענקיות כמו שני אוקינוסים
אינסופיים, גורמים לי לראשונה בחיי להתעניין בבת המין השני.
בזמן האחרון היא החלה גם לבקר אותי בלילות, בחלומות שלי.
ההתרגשות מביקורה הצפוי נעלמת במהירות תחת הרגשת תיסכול
נוראית, שצומחת מתוכי. אני בוחן פצעון חדש שצמח באמצע המצח
שלי. פצעון בינוני, בערך בגודל של מכתש רמון. טוב אולי אני
מגזים, החצ'קון לא יותר גדול מהמכתש הקטן. אני מסיט את מבטי
לאחור בגועל. "איכס!"
רחש מוזר מושך את תשומת ליבי מהקצה השני של החדר. "הלו?! יש שם
מישהו?" אני סוקר את החדר בחשש אבל לא רואה אף אחד. כנראה
דמיינתי או אולי הייתה זו רוח שובבה שפרצה מבעד לחלון הפתוח
לרווחה ביום קיץ חם זה. אני מביט חזרה בראי. "האאא!" צווחה של
פחד והפתעה ממלאת כל פינה בחדר. "מה לעזאזל קרה פה?" השיער שלי
שרק לפני דקה סורק בקפידה, פרוע לגמרי. האם הרוח פרעה אותו? זה
לא הגיוני! היה צריך לעבור בחדר הוריקן בדרגה שלוש לפחות כדי
לפרוע כך את שערי. האירוע הזה נחרט בזכרוני ונשאר תעלומה,
שהעסיקה אותי במשך שנים. מה שאפילו יותר מוזר מהשיער הפרוע
הוא, שכשאפרת הגיעה, יצאתי לקראתה רגוע לחלוטין. כאילו לו נח
לו מכתש במרכז המצח שלי. היייתי עטוף בענן נעים של צמר גפן
עשוי מאהבה עצמית שלא חוויתי מעולם. באותו יום נישקתי בפעם
הראשונה בחורה. נישקתי את אפרת.
הסרט ממשיך, סצינה אחרי סצינה מחיי. אין ספק שהבמאי של הסרט
הזה מכיר אותי היטב, כמעט כמוני. גם הליהוק מדהים, כל הדמויות
בסרט נראות בדיוק כמו המקור. כנראה מישהו מנסה לעבוד עלי. אני
מביט שמאלה וימינה, מחפש את המצלמה הנסתרת, איפה יגאל שילון
מתחבא עם הסיגר הנצחי? אבל אין שם אף אחד. כולם מסביבי ישנים,
רק התינוק עדיין בוכה אי שם. "שמישהו ישתיק כבר את המפלצת
הקטנה!"
הסרט מסרב להסתיים. עכשיו אני במיטה עם בחורה זרה. פגשתי אותה
בבר גיורא, הבר החביב עלי בתל אביב, לפני כחצי שעה. היא רוכבת
עלי, נשענת לאחור. יד אחת מאחורי גבה והשניה על החזה שלי. הגב
שלה מתוח לאחור בזוית, זקוף ושחום. היא זוקרת בגאווה זוג
שידיים מושלמים ופטמות עומדות אל על. תלתלי הזהב שלה מתנופפים
באויר לפי קצב תנועותיה, מלטפים את גופי ברכות. "אהוד, אל
תגמור בבקשה... כן, תמשיך... אי... אי... עוד... " היא גונחת.
את שמה אני לא זוכר, אבל מה שאני לא יכול לשכוח, הוא המבט של
חיה כשהיא תכנס עוד רגע קט לחדר ותמצא אותי ואת הזרה בוגדים בה
במיטה שלה, שלנו. היינו אמורים להתחתן. איך יכולתי לעשות לחיה
את זה? על מה בדיוק חשבתי? בעצם זאת הייתה הבעיה! לא חשבתי...
עוד אני נפרד בעיני מחיה והזרה, וכבר דיקלה תופסת את המסך,
מחייכת את חיוכה השובב, מנפנפת לי לשלום כשאני עולה על
האוטובוס בדרך לשדה התעופה. "אח דיקלה!" אני חושב לעצמי, "מה
השתבש שם?" לפני כשנה השתתפתי בקורס למציאת זוגיות. לא שחשבתי
שיש לי בעיה, אבל מכיוון שאני עסוק מדי בעבודה, החלטתי שזה
המקום האידיאלי להכיר בחורה שמחפשת בן זוג. באחד המפגשים
הראשונים התבקשנו להתחלק לזוגות וכל אחד כתב על דף נייר, את
התכונות שמרכיבות עבורו את האשה/הגבר האידיאלים. ואז כל זוג
השווה את הרשימות כדי ללמוד את ההבדלים בין נשים לגברים. אני
עבדתי עם דיקלה. דיקלה, פרופסורית באוניברסיטה, בחורה גבוהה
ממני במקצת, בעלת שפת גוף חתולית, עיניים מחשמלות וחזה שלא היה
מבייש כוכבת פורנו, משכה אותי מהרגע הראשון שמבטי נח על חולצת
הבטן שלה. שנינו עבדנו על הרשימות שלנו וכשעברנו לשלב
ההשוואות, נדהמנו לגלות שהרשימות שלנו כמעט זהות. במשך ששת
החדשים הבאים היינו הזוג הכי חם בעיר. "אז מה בכל זאת השתבש
שם? איך זה שלא הצלחתי אפילו פעם אחת להגיד לה שלוש מילים
מסכנות? מה כל כך קשה? מה כל כך מפחיד? מה בסך הכל היא רצתה
לשמוע? מדוע מעולם לא אמרתי לה: אני אוהב אותך?"
הפרידה מדיקלה פערה בליבי עוד בור, אחד מני רבים שנפערו בו
במשך השנים. אם מישהו היה מבקש ממני לצייר לב, הוא היה מקבל
ציור שמזכיר גבינה שוויצרית יותר מכל דבר אחר. אני חושב שזה
ההסבר ההגיוני ביותר לחוסר היכולת שלי לחוש ולהביע אהבה. את
הפסולת הגרעינית שכאב של פרידה כמו זו יוצר קשה להחביא. אז אני
קברתי את הכאב תחת אינסוף שכבות של עבודה, מעמיס על עצמי עוד
ועוד משימות, הרבה מעבר ליכולתי. לפעמים אני תוהה, מה היה קורה
אילו במקום להתנגד לחוש את הכאב, הייתי מנסה לקבל אותו. האם
הכאב היה נכנע? אולי ההתנגדות לכאב, כואבת אפילו יותר מהכאב
עצמו? שאלות מעניינות מאוד, אבל הבמאי של הסרט שלי, השאיר אותן
ללא תשובה.
"אדוני אנחנו עוד מעט נוחתים, בבקשה ליישר את המושב ולהדק
חגורה." קולה של הדיילת השטנית עם פני המלאך, האף הסולד והחזה
שמאיים לקפוץ החוצה מתוך חזיית הפוש-אפ המנומרת מסיים את הסרט.
המטוס מואר ורחש של אנשים מתעוררים, בחוסר חשק, ממלא את חללו.
אני מביט במסך האישי, הוא כבוי, בדיוק כמו שהשארתי אותו אחרי
הארוחה. אין זכר לסרט חיי שזה עתה הוקרן בו.
זכרון הטיסה מתפוגג לאיטו. האם כל זה קרה באמת או האם היה זה
חלום? אני לא יודע... מה שבטוח זה שאני מאוד עייף. מה שעוד
בטוח זה שהדרך ארוכה היא ורבה, רבה, כולם נוסעים בדרך
הגדרבסשא...
פרק שלישי - פגישה עם אבא
פתאום הכל לבן בוהק וצורב ... שחור מפחיד, בלי טיפה של אור ...
בום גדול. בעצם קודם הבום ואז הלבן, ורק אז השחור ... או שאולי
בדיוק להיפך? .... אני מנסה לעשות סדר בראש. בשלושה דברים אני
בטוח: א. אני מבולבל לגמרי, ב. היה לבן, היה שחור, היה בום, ג.
עכשיו רק לבן ... לבן מסנוור כמו שמעולם לא ראיתי. לבן מכאיב,
לבן מעוור, לבן מפחיד, אור גדול, לבן שבכל המילון העברי המלא
של אבן שושן אין מילים שיכולות לתאר אותו. אני חושב שהבום היה
כי פגעתי במשהו או אוליי בעצם במישהו? אבל עכשיו זה כבר לא
משנה...
אני נשאב מגופי כמו ג'יני ענק שנחלץ מתוך כלאו בבקבוק קטן. איך
אנרגיה גדולה כל כך, יכלה להיות כלואה בתוך גוף פצפון שכזה?
אני מנסה לחשוב בהגיון, אבל אינסוף קולות מדברים אלי בו זמנית.
אני מנסה להתחמק מהם, אבל הם לא מרפים. האם זה מה שקורה
כשמתים? אני שם לב שאני מרחף מעל שרידי המכונית המרוסקת
שנהגתי רק לפני שניה. היא תקועה בתוך עץ אלון ענק, שבלע את
חלקה הקידמי ברעבתנות. במושב הנהג המעוך, קבור בתוך כרית אוויר
מפלצתית, יושב גוף חסר הכרה - הגוף שלי. אני ההכרה חסרת הגוף,
אני הג'יני שנחלץ מהבקבוק.
מרחוק אני שומע שאון סירנה של אמבולנס מתקרב בדהרה פראית. נהג
משאית מבוהל מסתובב אובד עיצות מסביב למכונית, תופס את ראשו
בין שתי ידיו לא מאמין למראה עיניו. הוא כנראה המלאך, שהזמין
את האמבולנס בשבילי. ההכרה שלי מנסה לחזור לגוף ללא הצלחה
מרובה. האם זה הסוף? פחד משתק כובש את כפות ידי ורגלי
הדמיוניות. עכשיו, כשאני רק הכרה אין לי באמת גוף. הפחד זורם
במהירות כמו רעל דרך מערכת העצבים הוירטואלית אל מרכז ההכרה,
משתלט על כל חלק בהכרה שלי. צווחה חסרת קול יוצאת מבית החזה
הדמיוני וממלאת את כל היקום. פחד אפל משתלט עלי. אני הפחד.
האור הלבן, שראיתי קודם לכן קורא לי לבוא אליו. אני מסתובב
אליו והוא מעוור אותי. באופן אינסטינקטיבי אני מנסה לחסום אותו
בידי, ללא תועלת כמובן. הרי אין לי ידיים יותר. אני נמשך אליו
כמו לכלוך לשואב אבק, אני לא אוהב את ההרגשה הזו. הנסיון שלי
להתנגד, נוחל כשלון חרוץ. אני ממשיך להשאב לעבר האור, עד שהאור
מכיל אותי. לאט לאט ראייתי שבה אלי והעייפות, שגרמה לתאונה
מפנה את מקומה לנינוחות חסרת גבולות. אני מביט אל המקום אליו
נשאבתי. לתדהמתי אני שקוע בתוך ערסל, בין עננים, מתנדנד ברוח
הקלה, מעל עשן לבן נעים, כמו צמר גפן. אני מרגיש בחלום. מה זה
המקום הזה? איפה אני? לפחות יש לי שוב גוף אמיתי.
"אתה בסדר אדוני?" שאלה חסרת גוף עושה את דרכה אלי מתוך הערפל
סביבי. קול מאוד מוכר, לא שמעתי אותו כבר המון שנים, אבל אי
אפשר לטעות...
"אבא?!" אני שואל - קורא.
"כן מוצי, זה אני." הוא עונה. כאב חד מפלח את בית החזה שלי.
למעלה מעשר שנים עברו מאז שקראו לי מוצי בפעם האחרונה, עשר
שנים מאז שאבא שלי נפטר ועכשיו הוא עומד כאן מול הערסל שלי.
"אבא, זה לא יתכן, אתה מת!" אני מודיע לו.
הוא לא נראה מופתע מהקביעה שלי, "נכון, אני מת." הוא מאשר.
אני מתחיל לעכל את המצב שלי. בלי לבדוק אני בשקט יכול לתייג את
זה כאחד האירועים המלחיצים ביותר שחוויתי מעודי. זהו? נגמר?
רגע אחד הייתי חי ורגע אחרי זה, לא עוד? לא ציפיתי לסיים את
חיי על הכביש. דווקא עכשיו, אחרי שסגרתי את העיסקה הזו,
כשהקרירה שלי עומדת בפני זינוק מטאורי. תמיד דמיינתי את עצמי
מת זקן, מהתקף לב או מחלה קשה אחרת של זקנים, לא צעיר ובריא,
בגלל רגע של עייפות על הכביש.
"אאאא... אז, גם אני מת?" אני בודק ליתר בטחון, אולי יש פה
טעות.
"כולם מתים בסוף, אבל לא כולם חיים, ואתה?", מצטט לי אבא שורה
מאחד הסרטים החביבים עליו, אבל תשובה לא נותן לי. לפחות דבר
אחד ברור לי, המוות לא משנה אנשים, חכמולג היה בחיים, וחכמולג
נשאר במתים.
אני מנסה לנתח את המצב במהירות. תמיד התגאתי בזה שיש אנשים
חכמים ממני, יש אנשים שעובדים קשה ממני, אבל אני עולה על כולם
בזכות יכולת הניתוח המהירה שלי, שמשאירה אותם מאחור. בוא נבדוק
אם נשאר לי משהו מהיכולת הזאת. מעולם לא הייתי אדם דתי ולא
התעניינתי במה שקורה בעולם הבא, גן עדן, גיהנום או כל מקום אחר
שמגיעים אליו אחרי המוות. מוות היה תמיד בשבילי כמו צו מילואים
במעטפה חומה. אתה יודע שהוא אי שם, מחכה לך, יגיע אליך מתישהו,
אבל אתה מנסה לא לחשוב עליו, אולי ישכח ממך.
מעט הידע שלי על המוות, הגיע מכל מני סרטים על הנושא שראיתי
וסיפורים שקראתי בצעירותי, לפני שנהייתי עסוק מכדי לקרוא כל
דבר שאינו תקציר מנהלים. אלו שחזרו מהמוות, סיפרו על אור לבן
ומלאך שהוביל אותם אליו. גם אני חוויתי את האור הבהיר והמלאך
ששלחו לקחת אותי אל האור הוא אבא שלי, עניין מעניין בפני עצמו.
מכל המלאכים בשמיים, דווקא הוא, שנטש אותי בעודי ילד, נזכר
למלא את תפקיד ראש ועדת קבלת הפנים שלי לעולם הבא.
עכשיו ממה שידוע לי יש שתי אפשרויות: א. אני הולך עם אבא אל
האור, ב. אני חוזר למטה, לחיים, ומוצא פארמדיק מאושר, מרגיש
לרגע כמו אלוהים, על שהחזיר אותי לחיים. כל רגע שעובר, משאיר
את המוח שלי בלי חמצן ומעלה את הסיכוי שאני בוחר בוילון מספר
אחד, אבא והאור. לפחות נשאר לי מספיק חמצן כדי להבין את זה. אם
אני "זוכה" באפשרות הזאת, ממה שאני מבין, מחכה לי משפט, מעשים
טובים מול רעים על כפות המאזניים. לפי נטיית הכף אני הולך לגן
עדן או לגיהנום. איפה טוני מקנזי, העורך דין המהולל שלי,
כשצריך אותו באמת? אלף דולר שכר טירחה לשעה פלוס הוצאות היו
יכולים לסדר לי את המוות הזה באיזה גן עדן VIP כמו שרק מקנזי
יודע לסדר.
התיאוריה על המשפט, אומנם לא אומתה מעולם, כי אף אחד לא זכה
לחזור ממנו. אבל מכיוון שמספיק אנשים מאמינים בו, יש מצב שזה
נכון. אבל רגע! מחשבה מדאיגה ביותר מפלחת לי את חוט המחשבה.
אני מקווה שאבא שלי לא הולך לקחת את תפקיד העורך דין המסנגר
עלי במשפט. אלא אם כן השופט הוא ברמן מפורסם, לא נראה לי שאבא
יכול ממש לעזור לי. האם אני שוב בצרות בגללו?
כמה שניות של פאניקה מוחלטת מתחלפות בהדרגה לרגיעה שלווה של
השלמה. בכל מקרה, אם לשפוט את החיים שלי, רוב הסיכויים שגם עם
צוות עורכי הדין שלי היה כולל את מקנזי, משה רבנו, בודהא, ישו
והנביא מוחמד, עדיין הייתי במסלול המהיר לגיהנום. ככה שזה לא
ממש משנה. ברוב שנות חיי לא היה לי בכלל זמן למעשים טובים או
לפחות כאלו, שהשופטים פה יכולים להחשיב כטובים. מעולם לא עזרתי
לזקנה קשת יום, שחזרה עם סלים מלאים מהשוק, לחצות את הכביש.
כבר שכחתי מתי בפעם האחרונה התנדבתי לעשות משהו שלא שילמו לי
לעשותו. גם לא תרמתי מכספי או מזמני לאף אחד. אלו שחיפשו תרומה
או נדבה, נראו לי תמיד כעלוקות בטלניות שמחפשות לגזול את מה
שהרווחתי בעמל רב.
לסגור עיסקה של 3 מליון דולר כנגד כל הסיכויים, אחרי מאמץ של
חודשים ארוכים ולסדר למנהל שלי בונוס שמן נחשב פה למעשה טוב?
כי אם כן, אז אולי יש עוד סיכוי. כשעוד הייתי חי, לפני בערך
חמש דקות, זה נחשב לדבר הכי טוב שאני יכול לעשות, אבל כאן
בשמיים, אני חושש שהמדדים שונים.
פרק רביעי - שדה תעופה לנשמות אבודות באמצע הלילה
"אז מה אבא, באת לקחת אותי אל השופט?" אני שואל.
אבא פורץ בצחוק, "זה לא עובד פה ככה מוצי. אין פה משפט או שופט
עם מאזניים. גן עדן או גיהנום זה לא מקום מסויים אלא מצב תודעה
שאתה יוצר. כמו בחיים גם כאן, כל אחד יוצר את הגן עדן והגיהנום
הפרטיים שלו."
אני נרגע. האמת שאף פעם לא ממש קניתי את התיאוריה על גן עדן
וגיהנום. זה נשמע לי יותר כמו שיטת המקל והגזר שמשתמשים בה כדי
לשמור את האנשים דתיים. משהו כמו, "אם לא תתנהג יפה, יבוא דוד
שוטר או מלאך המוות ויקח אותך לגיהנום."
"אז מה זה המקום המוזר הזה? מה זה הערסל וכל העשן מסביב?" אני
שואל את אבא.
"כך דימיינת את המקום שמגיעים אליו אחרי שמתים. אתה יצרת את
המקום הזה." אבא מפתיע אותי עם תשובה מוזרה.
"אני? אני יצרתי את המקום הזה? ככה דימייניתי את המוות?" אני
לא מאמין.
"תראה, במהלך חייך לא השקעת הרבה מחשבה על המוות ומה קורה
אחריו. לפני למעלה מעשרים שנה, צפית באחד הפרקים של התוכנית
'זהו-זה'. בפרק ההוא, דובל'ה נהרג בתאונת דרכים ומגיע לשמיים.
היו שם עננים ועשן. זו התמונה שיצרת בראש שלך."
"והערסל?" זכרתי את הפרק שבו דובל'ה מגיע לשמיים, כמוני אחרי
תאונת דרכים. זה היה אחד הפרקים המצחיקים ביותר באותה עונה,
אבל לא היה שם שום ערסל.
אבא מתגלגל מצחוק, הוא לא יכול להפסיק.
"אבא!" אני מאבד את הסבלנות.
"זוכר שאמא שלך תמיד הייתה אומרת לנו: 'לנוח? אחרי המוות יהיה
לי מספיק זמן לנוח...' ?" הוא נקרע מצחוק.
"כן, אז?" אני עדיין לא מבין.
"מסתבר שהמשפט הזה שתל בראש שלך את האמונה, שאחרי שמתים נחים
ואצלך בראש מנוחה מחוברת לערסלים... ככה דברים עובדים פה."
אני מגחך. עד המוות רודפים אחרי המשפטים הפולניים האלו, נו
שוין. "אז מה קורה עכשיו? מה קורה אחרי הערסל והעננים?"
מבחינתי כבר מיציתי את המקום הזה.
"אני שמח שמיצית." אבא קורץ לי, "עד שתהייה מוכן להתגלגל שוב
ולחזור כבן אדם אחר לחיים אחרים, אתה הולך לעבור את החיים
האחרונים שלך שוב ו..."
"מצויין, יש כל כך הרבה דברים שאני הולך לעשות אחרת." אני קוטע
את דבריו. אני כבר מתכנן בראש, איך הפעם אני אהיה המנהל שמקבל
את הבונוס על עיסקה שמישהו אחר תופר בשבילי. כמה טעויות פחות,
מהן עשיתי לא מעט בדרך, ויכולתי להיות שותף זוטר בחברה כבר
לפני שלוש שנים ...
"זה גם לא עובד ככה," הוא מצנן את ההתלהבות שלי, "פה, במקום
הזה אתה לא חווה דברים, רק יודע אותם. ההבדל הוא, שכשאתה מחוץ
לתמונה היא נראית מאוד שונה. פתאום דברים שבחרת לא לראות,
הופכים להיות גלויים וידועים. פה אי אפשר להתחבא מאחורי
התכחשויות, תירוצים והאשמת אחרים. פה כפי שכבר אמרתי לך, אתה
מגלה, שרק אתה הוא זה שיוצר את הגן עדן או הגיהנום הפרטיים שלך
ולא אף אחד אחר."
"הצלחת לבלבל אותי אבא. אני לא מבין כלום!" אני דורש הסבר.
נראה לי מוזר שדווקא אבא שלי, שכל חיי, לא תפסתי אותו אומר
משפט אחד אמיתי, משפט אחד ללא שקר, מטיף לי עכשיו. אני לעומתו
השתדלתי כל חיי להיות כן, להמנע משקרים ולשמור על החוק והמוסר
ככל שיכולתי.
אבא מחייך אליי את חיוכו המקסים, פותח זוג עיניים כחולות
מהפנטות. גם בילדותי תמיד ניצל את החיוך שלו, כדי לגרום לי
לסלוח לו על כל מה שעשה.
"בן, מצטער שבילבלתי אותך, בוא נתחיל מההתחלה והכל יהיה ברור."
הוא מבטיח.
"כולי אוזן." אני לא מתכוון לפספס אף מילה.
"מצויין. הגעת לתחנת מעבר, מעין שדה תעופה ענק, בו נוחתות כל
הנשמות שעזבו את גופן, לחניית ביניים בדרך ליעדם הבא. זה כאילו
התעוררת מחלום, ליום חדש או כאילו נרדמת בסוף יום לתוך חלום,
תלוי איך אתה מסתכל על זה." אבא מתחיל להסביר.
"אתה בעצם אומר שהמוות זה כמו טיול לחול?" אין לי סבלנות לחכות
לסוף ההסבר.
"אתה יכול להסתכל על זה גם ככה," אבא לא משתף פעולה עם הנסיון
שלי להתבדח, "פה אתה יודע הכל, אתה יודע מה המטרה שלך, מאיפה
באת, לאן אתה הולך ואיך מגיעים לשם. שם לא ידעת כלום, שם פשוט
חווית מתוך בורות מבורכת, חוסר הידיעה שירת אותך. עכשיו אתה
מחבר את הידיעה של פה עם החוויה של שם. הנשמה מסכמת, מפיקה
לקחים ובוחרת כיוון חדש, להמשיך את התהליך."
"כמה זמן נמשכת חניית הביניים הזו?" הסיפור של אבא מתחיל להיות
מעניין.
"כמה שצריך."
"ויותר מדויק?"
"זה משתנה מנשמה לנשמה, מגלגול לגלגול. זה יכול לקחת חמש דקות,
שבוע, שלושים יום, אלף שנה או נצח. זה תלוי כמה התקדמת בחיים
ולאן אתה רוצה להמשיך."
"ואיך ממשיכים הלאה?" אני מגרד מעל האף בלי לשים לב, בדיוק כמו
שנהגתי לעשות במקרים של חוסר הבנה, כשעוד הייתי חי.
"עיבוד הנתונים כרוך בדרך כלל במעבר מחדש על סצנות מהחיים
האחרונים שלך. הרבה נשמות חוזרות גם אחורה לחיים קודמים כדי
לזהות תבניות חוזרות להשלמת התמונה. ברגע שאתה מפנים את מה
שרצית לחוות בחיים האחרונים אתה מוכן להמשיך לשלב הבא."
"אז מה אני צריך לחזור אחורה בזמן? חשבתי שזה בלתי אפשרי." אני
מנסה להבין.
"בניגוד לעולם ממנו באת, פה הזמן עומד מלכת, הוא סטטי וקבוע.
אתה יכול לטייל עליו לכל כיוון שתבחר. זה נשמע מורכב, אבל
בקרוב מאוד תקבל תשובות לכל השאלות שלך." הוא מבטיח.
חיים שלמים איתו לימדו אותי לא להאמין לשום הבטחה שלו. אבל פה
בשמיים, בשדה התעופה של הנשמות זה עשוי להיות שונה. בכל מקרה
מזמן כבר רציתי לקחת קצת חופש מהחיים שלי. נראה לי שזאת
הזדמנות מצויינת לעשות את זה. אולי המוות הוא ההרפתקאה הגדולה
בחיים? מעניין! אני מקווה שזה כך. כל עוד אני כאן, אין לי ממש
ברירה אחרת, אז אני מחליט לזרום ולהנות. המסע מתחיל.
פרק חמישי - יש אלוהים?
אבא מסמן לי לעקוב אחריו, מסתובב ומתחיל ללכת על שביל של לבנים
צהובות. הולכים לפגוש את הקוסם מארץ עוץ אני מחייך לעצמי, נזכר
בסרט שכל כך אהבתי בילדותי. המוות לא כל כך גרוע כמו שחשבתי,
לא יותר גרוע מטיול שנתי בבית ספר יסודי. תמיד שנאתי את
הטיולים האלו. התייחסתי אליהם כמו למלחמה, וחיכיתי שהטיול יגמר
עוד לפני שהתחיל. כנראה סתם מפחידים אותנו בחיים מהמוות. זה
יותר כמו חלום, בדיוק כמו שאבא אמר. גם אין פה שום גיהנום או
משפט. ממש גן עדן!
פתאום אני שם לב שהצעדים של אבא נורא גדולים, אני צריך לעשות
שני צעדים על כל צעד אחד שלו, בדיוק כמו כשהייתי ילד קטן. רגע
אחד, מה קורה פה? הוא גבוה ממני בהרבה! האם נהייתי גמד? אני
מסתכל על הידיים הקצרות שלי, מביט ברגליים הננסיות, משווה את
הגובה שלי לאבא. אני עכשיו בערך מטר ועשרים, כמו בכתה ו'.
אני מביט סביב, אנחנו כבר לא בשמיים. שמש חזקה קופחת על ראשינו
מעל, ציפורים נודדות צווחות בדרכן לארץ רחוקה, "שלום לכולם,
החורף עוד מעט מגיע, בואו איתנו אל ארצות החום... ." רוח עליזה
משחקת בשיער ראשי הארוך והמתולתל. כשהייתי בכתה ו' תסרוקת כזו
נחשבה לשיא הגזעיות ואז גם היה לי מספיק שיער. המכנסיים שלי
מקופלים בתחתיתם בקיפול כפול שמרים, אותם כמעט עד הברכיים. ביד
שמאל אני מחזיק את נעלי כדי שלא יתלכלכו מחול הים. ביד השנייה
אני מחזיק את כף ידו הגדולה של אבא, אנחנו צועדים באחד הטיולים
הנדירים שלנו לאורך הים.
"אבא, מה קורה פה?" אני צועק אליו, מנסה להתגבר על שאון הים.
הוא עוצר ומחייך, אנחנו שוב בשמיים. "אני רואה שאתה מתחיל
בתהליך. בחרת בגיל שתים עשרה."
"איזה תהליך? מה שתים עשרה? מה בחרתי?" אני לא מבין.
"חוויות מהחיים האחרונים מתחילות לעלות, יש משהו, שאתה רוצה
לסקור, מהגיל הזה."
"מה אני רוצה לסקור?" אני עדיין לא מבין.
"נפלאות הן דרכי הנשמה." אבא מצחקק.
אנחנו שוב בים. זו הייתה אחת הפעמים האחרונות שביליתי עם אבא
שלי. אני זוכר את היום הזה כאילו היה אתמול. אני צופה במה שקרה
כמו בסצינה מסרט, בדיוק כמו במטוס. אנחנו יושבים ביום שבת אחר
הצהרים על חוף הים עם כל המשפחה. השמש כבר נוגעת במים, צובעת
את השמים בכל גווני האדום. אני מאוד רוצה בקרבתו של אבא. הוא
כל כך חכם ויודע הכל. אני רוצה לדעת כמוהו את התשובה לכל
שאלה.
"אבא, תגיד, יש אלוהים? האם הוא אמיתי או שהוא כמו סנטה קלאוס,
סתם אגדה לילדים?" אני שואל אותו.
"מה אתה חושב?" אבא עונה לי כהרגלו בשאלה.
"אני לא יודע, אבל דבר אחד בטוח, אם יש אלוהים, הוא בטוח לא
דתי!" אני קובע בנחרצות של ילד בן 12.
"מדוע אתה חושב כך?" הוא מסתובב אלי.
"כי אם הוא היה דתי, איך היה יודע לבחור אם להיות יהודי,
נוצרי, מוסלמי או כל דת אחרת? הוא היה בבעיה!" אני עונה לו
ברצינות תהומית. שכחתי כבר כמה חמוד הייתי בתור ילד.
"מה הבעיה?" נראה שאבא נהנה מהשיחה. כל כך הרבה שנים עברו מאז
שניהלנו בפעם אחרונה שיחת אב ובן, רק עכשיו אני רואה כמה
שהשיחות האלו חסרו לי כל השנים.
"הוא היה בבעיה כי כל הדתות האלו נשמעות לי כל כך דומות. כולן
מאמינות באותו אל, רק הקישוטים מסביב שונים. צלב כזה, נרות
כאלו, נביא כזה, נביא אחר, ובכל זאת כל דת אומרת, רק אנחנו
מאמינים באל האמיתי ומי שלא מאמין בנו ימצא את עצמו בגיהנום."
אני מקשיב לעצמי ומתמוגג, כבר בגיל 12 הייתי פילוסוף קטן. לא
פלא ששיעורי תנ"ך היו חביבים עלי כל כך.
חיוכו של אבא גדל מרגע לרגע, "יש לך נקודה בן, יש לך פה נקודה.
נראה לי שאנשים אוהבים לדבר בשמו של אלוהים וכדי שמה שהם
אומרים ישמע כדבר האלוהים למאמינים, האלוהים שלהם חייב להיות
היחיד. אחרת מחר יבוא מישהו אחר, ויגיד את ההיפך בשמו של
אלוהים והם ישמעו שקרנים, כי לא יכול להיות שהוא משנה את דעתו
כל הזמן."
"אז יש אלוהים?" אני מנסה לסחוט תשובה.
"מה אתה חושב?" חוזר אבא כמו תקליט שבור.
"אוף! אבא די כבר! תענה ברצינות." אני מתחנן.
"תלוי למה אתה קורא אלוהים. אם אלוהים שלך הוא סבא נחמד עם זקן
לבן שיושב בשמיים מול מסך מחשב, ומנהל את העולם, מחליט מי יקבל
מה, ועל מי יפול מה, כנראה שמחכה לך אכזבה קלה." אבא משחרר קצת
מידע.
"אז מה הוא כן?"
"לא אמרתי שהוא קיים, רק אמרתי מה הוא לא אם הוא כן." ממשיך
אבא להתחכם. תשובה ברורה ממנו כבר לא אקבל.
פרק שישי - מסיבת הפתעה עם אלוהים
הסרט נגמר, אנחנו שוב בשמיים. אולי הוא בכלל לא ידע את התשובה
אז כשהייתי ילד. אבל עכשיו הוא כבר חייב לדעת, הוא פה כבר הרבה
שנים, ובטוח היה צריך לפגוש אותו אם הוא קיים או לפחות לשמוע
משהו. אני יודע שאין טעם לשאול את אבא, גם עכשיו הוא יענה לי
בשאלה, בדיוק כמו אז.
"אבא, אם אלוהים קיים, אתה חושב שאכפת לו שהטלתי בו ספק?" אני
מנסה להפיל את אבא בפח, היום אני הרבה יותר מתוחכם מאותו ילד
בן שתים עשרה, "אתה חושב שהוא כועס? אולי אפילו יעניש אותי על
הכפירה?"
"נראה לי שלא. נראה לי שאם הוא קיים, הוא בטח אפילו מרוצה
מהספק. שאלות כאלו הופכות אותו ליותר אמיתי, הן גורמות לך
לחקור את משמעות החיים. אם הוא קיים הוא בטח אוהב אותך בדיוק
כמו שאתה. אין דבר שאתה יכול לעשות כדי לגרום לו לאהוב אותך
יותר או פחות, אתה רק יכול, לאהוב את עצמך יותר או פחות. בוא
נמשיך במסע, ונראה לי שתגלה את כל מה שאתה צריך לדעת בעצמך."
כמו שציפיתי הוא התחמק באלגנטיות מתשובה ברורה. רק פעם אחת
בחיי הוא התייחס לשאלה הזו וגם אז זה היה בצחוק. צפינו
בטלויזיה בתוכנית על פינגווינים בקוטב. אני לא זוכר אם השידור
היה בשחור לבן אבל בתוכנית על פינגוינים זה לא ממש משנה, אני
מגחך לעצמי. אבא צפה ביצורים המשונים בשקיקה ולבסוף צעק לאמא
שעבדה במטבח בקולו העמוק והקטיפתי: "את רואה אשה? פינגווינים
זה ההוכחה שאלוהים קיים ושיש לו חוש הומור!" שעה קלה אחר כך,
הוא לא יכל להרגע מהבדיחה של עצמו, מחכה את תנועות הפינגווינם
עם ידיו, רגליו ועכוזו. ממלמל מדי פעם מבעד לזקנו: "פינגווינים
... אלוהים ... חוש הומור..." ופורץ בצחוק רם.
אני נזכר בטיול אחר עם אבא בערך מאותו גיל. זה היה ביום הולדתי
ה-12. זה היה יום אביב שטוף שמש, רוח קלילה דיגדגה את עורי
בנעימות מרגיעה. הוא הזמין אותי לטיול אופניים, היחידי שאי פעם
קיימנו. אני בכלל לא חשדתי. טיילנו כמעט כל היום, עד שנראה לי
שהזמן עצר מלכת. כשחזרנו הביתה לקראת ערב, הוא הרים את אופני
על כתפו הרחבה ונתן לי להוביל. פתחתי את דלת הבית, עדיין לא
חושד בכלום ואז מתוך הסלון החשוך חברים ובני משפחה המטירו עלי
במקהלה: "הפתעה!" אמא בטח נתנה לו משימה לטייל איתי כדי שתוכל
לארגן את המסיבה בשקט. אולי גם עכשיו מחכה לי אי שם מסיבת
הפתעה, "מסיבת יום מוות ראשונה." אולי אפילו אלוהים מחכה לי
שם, עם כובע ליצן מקרטון על הראש, מוכן לצרוח "הפתעה!" ביחד עם
כולם. הילד בן השתים עשרה שבי, נלהב ביותר. אנחנו חוזרים לשביל
האבנים הצהובות שמוביל אותנו ללא נודע חדש.
המשך יבוא ...
שישה פרקים ראשונים מתוך הסיפור החדש לי שמנסה לפענח את המסלול
שאנחנו עושים לאחר המוות. |
