הכל התחיל בצורה פזיזה ובלי מחשבה. זאת הייתי אני והוא בלי
מילים ובלי קול. פשוט שידרנו אחד לשניה את מחשבותינו מבלי
לחשוב על התוצאות יותר מדי. נפגשנו במחסן נטוש שקצת שיפצנו
שניינו, הכנסנו כורסא אחת שני כיסאות ושולחן. הפכנו את המקום
בצורה איטית למחסן שאפילו הזכיר בית. ההורים עזרו לנו והצלחנו
להוסיף חשמל למחסן הקטן שבסוף הרחוב וככה בכל פעם שרק רצינו
אני והוא הלכנו לשם ובילינו ביחד. בן הוא ספורטאי לא מצטיין
אבל מספיק ספורטאי בשבילי ואני אשלי פשוט ילדה ממוצעת. ההורים
שלי התגרשו לפני כמה שנים ועכשיו אני חייה עם אבא שלי ועם אימי
החורגת ועם אחותי הקטנה. יום אחד כמו שכבר הספקתי להזכיר שנינו
נפגשנו במחסן שלנו והתחלנו לדבר בדרך שלנו. העניינים זזו לאן
שזוז ומצאנו אחד את השניה באמצע קיום יחסי מין. כמובן שנזהרנו
ושמנו קונדום אבל זה כנראה לא הספיק. כמה ימים אחרי מצאתי את
עצמי עם שלושה בדיקות הריון שבשלושתן התוצאה חיובית. לא ידעתי
מה לעשות חוץ מלהשתגע, וידעתי שלספר להורים זאת לא ממש אופציה
אז פשוט דברתי עם חברה שלי וכמובן שגם שאלתי את בן אם הוא
מסכים שאני יעבור הפלה ובסוף השתכנעתי ללכת למרפאה קטנה באזור
רחוק ומבודד מספיק בשביל שאני לא אבייש את עצמי או את הורי
ולעבור הפלה. חששתי מהכל וכמובן ואיך לא שעם מזל כמו שלי
נתקלתי בשתי בנות מהשיכבה שלי שעשו הפגנה מול אותה מרפאה.
אמרתי שלום שאלתי אותן איך הן מרגישות ואז אחת מהן אמרה לי
שלתינוקות יש לב ורגשות. אז פשוט בלי לענות המשכתי למרפאה
ההיא. נכנסתי פנימה בחשש ובפחדת מהלא נודע שבפנים. ניגשתי אל
הפקידה שהייתי עסוקה בלשמוע מוזיקה ועשיתי לה סימנים כדי שהיא
תשים לב אליי. היא הורידה את האוזניות שאלה אותי כמה שאלות
ונתנה לי תופס. התיישבתי לי בחדר ההמתנה וניסיתי לכתוב. אבל
אותו משפט שהנערה מהשיכבה שלי אמרה לי רדף אחרי ולא נתן לי
מנוחה. פשוט יצאתי מהביניין וברחתי משם מהר לכיוון הבית של
חברה שלי. אמרתי לה שאני לא מסוגלת ושאני ימשיך בהריון היא
כמובן חשבה שאני משתגעת כי ההורים שלי בסופו של דבר ישימו לב
למה שקורה לי בבטן. אז באותו הערב הלכתי ודברתי עם ההורים שלי
ונכון הם צעקו והכל אבל גם קצת ריחמו עליי שבגילי הצעיר אני
כבר בהריון אז ישבתי איתם וחשבתי מה אני יכולה לעשות. הרי
לעזוב את הלימודים לא בא בחשבון אז האופציה האחרונה שנשארה לי
היא פשוט למסור את התינוק לאימוץ אז שאלתי את בן וגם לזה הוא
הסכים. אז ישבנו שלושתינו אני אבא שלי ואימי החורגת ובדקנו
באינטרנט ובעיתון על משפחות שמחפשות תינוקות לאימוץ ולאחר
מחשבה ארוכה מצאנו את המשפחה שנראת לי כמשפחה המתאימה. יום
למחרת אני ואבא שלי הלכנו ודיברנו איתם על כל עיניין ההריון.
הם מצידם רצו לשלם על כל ההוצאות הקשורות בהריון ואפילו יותר
מזה אם היינו רוצים אבל לא הסכמנו. קיבלנו את ההצעה של התשלום
על ההוצאות של הטיפולים אבל מעבר לזה לא היינו מוכנים לקבל.
באמצע השיחה פשוט קמתי לי ושאלתי איפה השרותים אז בגלל שאחת
מהם היה מקולקל שלחות אותי לאלו שלמעלה. אז עליתי מהר במדרגות
ובדרך הסתכלתי על התמונות ועל החדרים כי לא באמת הייתי צריכה
את ללכת להתפנות. הסתכלתי במראה שהייתה בשרותים וכשיצאתי
נתקלתי בבעל נבהלתי טיפה אבל ישר התחלנו לחזור למטה. פתאום
נעצרתי לרגע כשראיתי את אחת הגיטרות היותר יפות ואיכותיות
שראיתי כל חיי אז התיישבנו בחדר ההוא ודיברנו על כמה שירים
ואפילו נגנו טיפה עד שאישתו הגיע ואמרה לנו שיש לנו על עוד כמה
דברים לדבר. ירדנו למטה והם שאלו אותי אם אני ירצה תמונות מעקב
אחרי התפתחות התינוק אז חשבתי על זה לרגע והחלטתי שאין צורך
משום שדבר זה יגרום לי לחרטה בעתיד. יצאנו משם ומשם הכל התקדם
בקצב. הבטן התחילה להתנפח וכמובן ואיך לא שבבית הספר רצו
שמועות. זה לא הזיז לי ממש חוץ מהעובדה שהבטן לא הייתה משהו
שכל כך רציתי אבל מה לעשות, אם הייתי חושבת על זה מההתחלה זה
אולי לא היה קורה. למרות הכל המשכתי ללמוד וככה עברו להם חודשי
הסתיו והחורף. במהלך חודשי האביב כבר התחלית לעבור
אולטרסאונדים ובדיקות מקיפות כדי לראות מה הולך איתי למרות שלא
היו צריכים משקפת כדי לראות שהבטן שלי ממש עצומה וגם תוך כדי
הלכתי לעדכן את המשפחה עד שבאחד מימי הביקור שלי אצלם ישבתי
ודברתי עם הבעל שאמר לי שהוא החליט להתגרש מאישתו ולעבור לאזור
שלי משום שהוא חשב ובצדק שאני נדלקתע עליו בחשאי. ולא, לא
ציפיתי ולא רציתי שזה יקרה כי כבר הייתי לקראת שלבי הסיום ולא
רציתי שהתינוק שלי יוולד למשפחה חד הורית ולמרות השיכנועים זה
לא עבד. ירדתי למטה עם דמעות בעיניים והאישה לא הבינה מה קרה
לי עד שבעלה התחיל לדבר והסביר לה את המצב ואני, אני הרגשתי
שאני לא עומדת בזה אז ברחתי החוצה נכנסתי למכונית שלי ונסעתי
משם. באמצע הדרך לכיוון הבית שלי עצרתי והתחלתי לבכות. כבר לא
יכולתי יותר מצאתי חתיחת ניר רשמתי עליה וחזרתי לאותה המשפחה.
זרקתי את הניר עם אבן ראיתי שהם פותחים את הדלת וקוראים את מה
שכבתי ונסעתי משם חזרה לביתי. כמו הסתיו והחורף האביב חלף עם
כל הבדיקות ששיגעו אותי והבטו שכבר ממש הכבידה עליי. זה כבר
היה ממש הסוף והיינו יכולים ממש להרגיש את זה. עד שיום אחד זה
מה שקרה, שכבתי לי בחדר כשאני מרגישה רתיבות מוזרה באזור הבטן
התחתונה שלי. ישר צעקתי לאבי שישב למטה:" אבא...זה או שאני
מדמיינת או שברגע זה ירדו לי המיים" ישר רצתי למטה אבא שלי פתח
לי את הדלת ואימי החורגת הביא מהר את אחותי הקטנה וטנסו לבית
החולים. והכאבים והצעקות ואז זה כבר לא היה בשליטתי. שכבתי על
המיטה עם פיסוק ענק של הרגליים צעקתי הזעתי ודחפתי ואז זה קרה
ילדתי, ילדתי בן. לא הסכמתי להסתכל עליו, פשוט שכבתי לי שם
באדישות גמורה כאילו לא ילדתי לפני רגע, פשוט שכבתי ולא חשבתי
על כלום. ואז הוא הגיע, אותו הבחור ששכב איתי. הוא בדיוק ניצח
בריצת מרטון והוא לא ידע שאני עומדת לנצח...לא רציתי להפריע לו
אז לא התקשרתי. הוא נכנס לחדרי ניגש אליי ולא אמר מילה. הוא
דיבר אלי בלי מילים ובלי קול. שנינו לא היינו מוכנים להסתכל על
מה שהיה להיות הבן שלנו. הוא פשוט נשכב לידי וחיבק אותי. ואז
היא הגיע נכנסה לתוך חדר הילדים ולקחה את מה שהיה אמור להיות
הילד שלי, הרימה אותו אלייה וחיבקה אותו ונישקה אותו. כמו אימה
אמיתית. היא לקחה אותו איתה לביתה ונכנסה והראתה לו את הבית
שלו. ואם אתם שואלים אותי על הפתק כתבתי:" מלי היקרה אני עדיין
בעיניין לתת לך לאמץ את התינוק אם את בעניין אז תדברי איתי שלך
אשלי". ואני ובן טוב אני ובן נשארנו ביחד והפכנו לחברים, נכון
שאצל אנשים רגילים מתאהבים לפני ההריון אבל טוב אני והוא לא
רגילים.