מן הגוף הזה שנפרם אני מתפזר איתך לרגע
שהוא רק רגע שיש להשקיט והכל רק נצח
כשהשמש מסנוורת והדרך מתעקלת
רק רגע וכל השאר נצח כשאני מתפזר
בתוכך ובהרף עין נארג העולם כמו חלום
וביחד עוברים את גדת הנהר הסוחפת
זוג שוקיים של יין אדום ושרף וניחוח חרובים
ואחר כך עפים בערוצים כמו זיקוקי
דינור וכמו הקול הענוג הזורם בסבך קנים ריחני
אני כבר שומע את פעמוני הלילה מבשרים
את מצעד התפילה שסומן להטיח את
שינון הזיווג, פלח אופק ואור וקצף
משהו שנשכח כמו פס קול המוביל לתנומה,
אני אשקיע את הגוף הזה שנפרם ואצוף
על פני אדוות שדייך כמו ציפור שסטתה
ממסלולה, שמושכת כנפיה לעבר שדות התקווה
ומולה ניצב האופק, ללא פניות במרכז המעוף
והמרחב כסוף ואפל, מחרוזת שנמתחה,
והשאר אילם כמו ניחוח האיזוב,
כמו מזמור המתנגן ומציף את הכל בשינה. |
