אז איך אני נראית עם החלוק הזה? אני שואלת את הבחור שלי.
זה עושה לך בטן של הריון, הוא עונה, וחוץ מזה, מה אכפת לך איך
את נראית, את הולכת למסיבה?

לא, אני חושבת לעצמי, למעשה אני בבית חולים בדרך לניתוח, וחוץ
מזה מדובר בשני חלוקים, אחד על השני, ואני חייבת מראת גוף כדי
לראות איך אני נראית באופן כללי.

אני שואלת את האחות אם יש מראת גוף בסביבה. היא מביטה בי כאילו
אני איזה חייזר שנחת לה במחלקה, מתעלמת באלגנטיות מהשאלה שלי
ואומרת, ומה פתאום את באה לבית חולים עם נעלי עקב שכאלה? את
רוצה ליפול ולעשות לעצמך נזק? בשבוע שעבר מישהי נפלה מהמיטה כי
הזמזם של האחיות לא עבד והיא ניסתה לרדת לבד, ולה אפילו לא היו
נעלי עקב. עכשיו תחזרי למיטה, אני כבר באה לחבר אותך
לאינפוזיה.

אני חוזרת לחדר. לוקחת כיסא, שמה אותו מול המראה הקטנה שמעל
הכיור ומטפסת עליו עם העקבים ושני החלוקים. אני מתכופפת לכל
מיני כיוונים כדי לנסות לתפוס את כל הגוף במראה וכמעט נופלת,
אבל אני מתייצבת מהר מאוד ובהחלט מרוצה ממה שאני רואה.

ואני אומרת לבחור ממרומי הכסא, אני נראית בכלל לא רע. אתה סתם
מבלבל במוח.

והוא אומר, בחיי שצריך לאשפז אותך בכפייה.

אישפוז יום, אני אומרת לו. לא ראית מה כתוב בטופס ההתחייבות של
קופת חולים? אישפוז יום. לא בכפייה. אולי תצא קצת החוצה
להתאוורר ולעשן סיגריה, שתרגע קצת?
רוצה סיגריה? הוא שואל כמו שהוא עושה מדי יום בשבועיים
האחרונים. ואני אומרת - לא!

אני גאה בך שהפסקת לעשן, כל הכבוד לך, הוא ממלמל ויוצא החוצה.

תורידי את כל העגילים והצמידים והשרשראות, אומרת לי האחות. את
לא נכנסת לחדר ניתוח עם שום תכשיט.
נו, באמת, מה הצמיד של הרגל יכול להפריע בניתוח? אני לא מבינה,
והיא תוקעת לי בווריד את המחט של האינפוזיה ואומרת בתקיפות,
תורידי אותו!

הכי אני פוחדת מזריקת ההרדמה המקומית. פוחדת במובן הצר של
המילה. במובן הרחב של המילה אני בהיסטריה.

הרופאה אומרת לי שצילום החזה בסדר (מה בסדר? בגלל התוצאה שלו
הפסקתי לעשן!) אבל ה-א.ק.ג. לא בסדר אז רוב הסיכויים שהמרדים
לא יסכים לעשות לי הרדמה כללית.

הרופאה ממשיכה ואומרת- הזריקה המקומית כואבת כמו זריקת הרדמה
אצל רופא שיניים. את לא מפחדת מרופא שיניים? נכון? כמה שניות
וזהו. אח"כ כבר לא תרגישי כלום אבל תהיי עירנית במהלך הניתוח
ותישמעי אותנו ואפילו תיראי- אבל כלום לא יכאב. (נוכל להריץ
קטעים ולספר בדיחות, יהיה סבבה).
אני מסכימה ללכת על הרדמה מקומית.
(כאילו שיש לי ברירה).

אני לא חוזרת לחדר. אני והבחור יושבים במסדרון ומחכים שיבואו
לקחת אותי. הבחור מנסה להתיר את הקשרים בצמיד של הרגל שהוא
הוריד לי. לקח לו שעה.
מדובר בחמש שרשראות באורך עשרים סנטימטר כל אחת, שמחוברות זו
לזו ואותן אני מסובבת מסביב לקרסול. עכשיו הכל מלא קשרים
ומבולגן. נראה לי שהוא צריך עוד סיגריה.

כשהסניטר מגיע הוא שואל למה אני לא במיטה. צריך להסיע אותי
בשכיבה לחדר הניתוח. אני מבקשת שיבוא עם המיטה ויאסוף אותי
מהמסדרון. בינתיים אני רואה את שתי חברותיי לחדר חוזרות מחדר
הניתוח, שרועות על מיטות הגלגלים וישנות כמו היפיפיה הנרדמת.
ייקח להן עוד זמן להתעורר. זו הרדמה כללית.

מפחיד אותי כל הקטע של ההרדמה הכללית ואני מתנחמת בזה שאצלי זה
יהיה רק מקומי ואני לא צריכה לדאוג שמא לא אתעורר. אני שלמה
לגמרי עם ההרדמה המקומית ומחליטה לא לפחד מהכאב המיזערי הכרוך
בה.

כשאני מגיעה למיתחם חדרי הניתוח והדלת מאחורי נסגרת, אני רואה
איך מנקים את חדר הניתוח לקראתי ויודעת שאני לא אוכל לעמוד
בזה. אני לא אעמוד בסבל של העירנות הזו.

אני יושבת על המיטה ואומרת לרופא הראשון שמתקרב אלי- שלום, אתה
המרדים? אני רוצה הרדמה כללית. אני לא מוכנה לעבור את זה
בהרדמה מקומית.

הרופא מושיט לי את היד ואומר- נעים מאוד.
אני לא המרדים.
תבקשי טישטוש.
קר לך? הוא רואה שאני רועדת.
הוא חוזר כעבור שלוש דקות עם שמיכה. אני עוטפת את הגוף שלי
שכבר מכוסה בשני החלוקים גם בשמיכה ומרגישה את החום הנפלא
שעוטף אותי. הוא חימם את השמיכה לפני שהביא לי אותה.
אני אסירת תודה.

דוקטור רזינובסקי המרדים פוסע לקראתי בצעדים צוהלים וחיוך.
אני מבקשת ממנו הרדמה מלאה.
הוא אומר לי - לא. אני לא לוקח סיכונים איתך.
אז תיתן לי טישטוש חזק אני מבקשת. הרבה טישטוש.
הוא אומר - אני אתן לך, אבל לא הרבה. בדיוק כמה שצריך.
כמה את שוקלת?

הסניטר נותן לי כובע ניילון כדי שאשים על הראש- ותאספי את כל
השיער בתוך הכובע, הוא מדגיש.
אני קמה מהמיטה בדרך לחדר הניתוח ומועדת על נעלי העקב שלי,
שקית האינפוזיה הריקה עפה לי מעל הראש. הסניטר רץ לעברי בבהלה,
לוקח את השקית ומכניס לכיס החלוק. הוא בודק שהמחט נשארה עדיין
תקועה בזרוע ואומר לי בקול זועם אך מאופק משהו שעדיף שלא אכנס
לחדר הניתוח עם נעלי עקב. אני מסירה אותן והוא שם אותן מתחת
למזרן.

זהו. אני שוכבת על מיטת חדר הניתוח, מכוסה כולי ורועדת מקור או
מפחד או משניהם.

אני רואה את דוקטור רזינובסקי המרדים מחליף את שקית האינפוזיה
הריקה בשקית חדשה, מלאה.

זה הטישטוש שלי, אני חושבת לעצמי ומחייכת.

תוך שניות אני רואה כפול, החדר מסתובב סביבי.
אני מספיקה להגיד- תודה דוקטור רזינובסקי, החומר ששמת לי
באינפוזיה הוא ממש פיצוץ, תודההה...

ואני מרגישה שאני נוסקת לגבהים, עפה לתוך הכחול שבין העננים
הלבנים הגבוהים ונעלמת.
אני לא שם.
אני לא בשום מקום.
אני בתוך ריק אינסופי ואני אוהבת את זה.

מישהו מלטף לי את הלחי ואומר: תתעוררי. זה נגמר. אני פוקחת את
העיניים, עדיין בחדר הניתוח אבל לא על מיטת הניתוח אלא על מיטת
הגלגלים הגדולה והנוחה. הראש שלי שקוע בתוך כרית רכה והשיער
שלי מלטף אותו מסביב. הגוף רפוי. נעים לי. חמים לי. לא כואב לי
בכלל. אני מלאת מרץ. אם לא היה לי כל-כך נוח הייתי קמה עכשיו
ורצה מרתון.

מסיעים אותי על המיטה לחדר ההתאוששות.
דוקטור רזינובסקי שואל אותי איך אני מרגישה.
אני אומרת לו שאני מרגישה מצויין. אבל ממש.
אני שואלת אותו אם הוא מוכן לעבור לגור איתי.
הוא אומר שלא נראה לו שאישתו תאהב את הרעיון.
אז אני אומרת שהוא לא חייב לעבור לגור איתי אם זה לא מתאים לו
אבל שיביא לי קצת מהטישטוש הזה שהוא שם לי באינפוזיה, אם זה
אפשרי, כמובן.

הבחור שלי מגיע, מחבק אותי, מנשק ומקנא שאני קיבלתי חומר והוא
לא.

הדופק שלי עומד על 49 פעימות בדקה. נמוך מאוד.
והאחות שואלת: את ספורטאית? כי בדרך כלל לספורטאים במנוחה יש
דופק נמוך. אני עונה לה שלא ממש, אבל אני עושה ספורט.
בערך.
תלוי איזה.
לפעמים.
אולי.
המחמאה הזו עושה אותי עוד יותר מאושרת ממה שאני.

כשמחזירים אותי לחדר במחלקה, חברותיי לחדר כבר התעוררו מההרדמה
הכללית ואנחנו מחליפות חוויות.

הבחור יושב מולי ונראה מרוצה מאוד.
(הוא עוד לא יודע מה מצפה לו).
הוא נמצא בחדר אחד עם שלוש נשים בחלוקים ומצברוח טוב, ואישה
מבוגרת ואימהית (אמא של אחת הבנות) מאכילה אותו בעוגיות ומיני
מאפה שהביאה מהבית.

אחרי שאני והבנות אכלנו ארוחה קלה ושתינו תה, האחות נכנסת לחדר
ואומרת לשלושתינו - נו, עוד לא התלבשתן? המחלקה עוד מעט נסגרת.
זה אישפוז יום, בנות. קדימה. לקום מהמיטה לאט ובזהירות כדי לא
לקבל סחרחורת ולצאת לקבל טפסי שיחרור.

עשרה ימים ללא מאמץ. שום מאמץ.
זה מה שכתבה הרופאה בטופס השיחרור.
אני לוקחת את זה ברצינות.
לגמרי.
עד הסוף.
אפילו צלחת אני לא שוטפת.

לא מרימה את הגרביים והתחתונים של הבחור מהריצפה, לא את המגבות
של הילדים מהמקלחת, לא מסדרת מצעים במיטות, לא מכינה
סנדוויצ'ים לבית ספר, לא תולה כביסה ולא מורידה או מקפלת אותה,
לא דוחפת את העגלה בסופרמרקט, לא לוחצת על הכפתור בשלט להדליק
את הטלוויזיה, לא מנקה את השולחן מפירורים, גם לא את השיש.
לא מכינה ארוחות צהריים, גם לא ארוחות ערב, לא מורידה את הזבל
ולא את הכלב, אני לא מכינה קפה בבוקר ולא מעבירה סמרטוט על
הידית של המקרר בערב, לא מטאטאה ולא עושה ספונז'ה.

גם לעבודה אני לא הולכת.

מה אני כן עושה? דברים שלא כרוכים במאמץ. בעיקר ישנה, קוראת
ספרים וכותבת את הסיפור הקצר הזה.

יצא לי גם ללכת לרופאה בקופת חולים כדי לקבל אישור על ימי
מחלה. אני אומרת לה שהפסקתי לעשן ואני בדיכאון.
היא נוקבת במספר שמות של כדורים פסיכיאטריים נוגדי דיכאון
בעליל.
אני אומרת לה שבמחשבה שניה אני בדיכאון בגלל שאני משמינה בגלל
שהפסקתי לעשן.
היא מציעה לי כדורים לדיכוי תיאבון ואני שואלת אם אפשר לשלב
אותם עם הכדורים נוגדי הדיכאון. היא אומרת שלא, זה לא הולך טוב
ביחד. בסוף אני מתפשרת על הכדורים מדכאי התיאבון.

אחת מתופעות הלוואי של הכדורים האלו היא סחרחורת. אחרי שאני
לוקחת כדור כזה אני מקבלת סחרחורת שקצת מזכירה לי את ההרגשה של
תחילת הטישטוש שנתן לי דוקטור רזינובסקי בניתוח.

כשאני מרגישה ככה אני מתיישבת מיד על הספה, עוצמת עיניים
ואומרת תודה לאלהים.

"חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה".
(מסכת ברכות)




לגיא
יוני 2009