אנחנו יושבים על המיטה שלי. דניאל טומן את ראשו בידיו ואני
צוחקת ומלטפת את שיערו הרך והכהה. נילי יושבת על כיסא שחור
ממולנו ומכרסמת עוגיית שוקולד.
"נו כבר, תתנשקו" היא מצווה, חצי צוחקת.
"נו די, נילי. זה לא מצחיק." אני אומרת לה בשקט.
דניאל מרים את ראשו. לדניאל יש חברה, רחל. היא בכיתה שלי, אבל
נסעה לחו"ל לחודש. כשנפגשנו, אני והוא, במסיבה, מאוד חיבבתי
אותו. אבל מאז די עזבתי את העניין. עכשיו, הכל עולה וצף. נילי
אומרת שאני צריכה להתאמן. בקיץ אני טסה לאיטליה ופוגשת שם את
הבחור שפגשתי בחוף הים של תל אביב כשהוא בא לבקר בארץ.
"נפגשת". אז נילי אומרת שדניאל יכול להיות מעין שפן ניסיון,
לאימונים.
לדניאל יש בעית מחויבות. קשה לו עם מחויבות. אבא שלו דפק לו את
החיים. שלח אותו לישיבה, ניתק אותו מהכל. עכשיו נילי מבקשת
מדניאל לנשק אותי. רואים שהוא רוצה. אבל זה לא קל לו. אנחנו
עוברים מחדר לחדר, מחצר לחצר, כדי שאמא שלי ואחי לא יכנסו
בטעות. בסוף אנחנו בחדר שלי שוב. אבא שלו מתקשר.
"הלו? כן, אין בעיה. ביי." הוא מנתק.
"אבא שלי בחוץ", הוא מציין את המובן מאליו.
"נו כבר, תנשק אותה." נילי לוחצת.
"נו בסדר. קדימה." הוא אומר ואני מהנהנת.
יש לנו כמה נסיונות לא מוצלחים שתוצאתם היא צחוק מתגלגל. ואז,
זה מצליח.
הוא מסיט את השיער שלי אחורה ומקרב את פניו אל פניי. אני רוצה
לעצום עיניים, אבל לא יכולה. נילי צופה בנו ואני מרגישה אי
נוחות. היא משגיחה על הדלת.
אני נשענת על השולחן ומתכוננת. הוא מנשק אותי כמה נשיקות
חטופות על השפתיים ואז שנינו פותחים את הפה. הנשיקה כולה רכה
ועדינה. אני נשאבת לתוך משהו חדש, נקי, אחר. השפתיים הרכות שלו
מלטפות את שלי ולהיפך. אחרי עשר שניות אולי, אנחנו מפסיקים.
נילי מסתכלת עליי.
"גילי, צאי רגע" היא אומרת לי.
היא ודניאל מדברים בחדר שלי חצי שעה, אולי יותר. בסוף שניהם
יוצאים. בדלת נילי מכריחה אותי לחבק את דניאל.
כבר עברו כמה ימים מאז. דיברנו. הוא מחבב אותי ואני אותו, אבל
לנשיקה לא היתה משמעות. לא בשבילו.