אני עכשיו יושב ולא חושב על כלום, על שום דבר חוץ ממך. אני
פשוט לא יכול להפסיק. כל פעם שחוזרים בלילה מפעילות אני רוצה
לצלצל ואז נזכר שאת ישנה, ובעצם חולמת עלי. כמה הייתי רוצה
לחלום עלייך. אם רק הייתי יכול לישון, או להיות אתך בכל דרך
שהיא.

אני כמו מת. קר לי כל כך, אני בקושי פותח את העיניים והידיים
שלי כבר סדוקות מהקור, הפצעים, הנשק והגעגועים אלייך. כמה הן
רוצות לחוש שוב את עורך החם והעדין, אך מפחדות לשרוט אותו.

אני מת כבר לחזור הביתה, אלייך, להורים, לחברים, אל האנשים
שאני אוהב ושאיתם אני מרגיש בבית, מרגיש אהוב, שצריכים אותי,
לא כמו כאן. נמאס לי כבר מהיחס שאנחנו מקבלים פה, מהשחיקה,
מהגעגועים והעצבות. שילך לעזאזל כל הגדוד הזה. לא רציתי להיות
פה, לא רציתי לעזוב אותך שם, כי אולי זה לא אני ששומר עלייך,
אלא את ששומרת עלי, על השפיות שלי, על העולם שלי.

התחיל עכשיו לרדת גשם. אני נזכר איך בחורף, בסופה, היינו בבית,
והיה לנו כל כך חם בפנים. פשוט הסתכלנו בעיניים והיינו בשקט,
ובמקום לשמוע רעמים שמענו את הלבבות שלנו שרים דואט. ועכשיו
אני שומע את הלב שלי צונח ומשתתק מרוב קור ובדידות וככל שגשום
וקר יותר, הגעגוע חזק יותר, או להפך, כי בעצם כך נראה העולם
שלי בלעדייך.

אני חושב שכשיבוא היום, כשאצא הביתה, לא אחזור לכאן יותר. אברח
אתך לאן שתרצי. לאן שנלך, נהיה תמיד מאושרים יחד, כי אף צבא
שבעולם לא יעצור את אהבתי אלייך...


(מתוך יומנו של מג"ד)