מהמלחמה הזאת הוא כבר לא יחזור לעולם.


ינואר 2010. חורף כבד היה באותה השנה.
העננים היה אפורים מתמיד,הגשם כיסה את הרחוב בשלוליות ענקיות.
החדשות בישרו רעות,המלחמה הייתה קרובה. חיזבאללה איימו בטילים
חדשניים, כנראה שייבאו אותם מאיראן.
תמיד הם איימו, אבל מעולם לא ביצעו.
חשבתי שזה גם מה שיקרה הפעם...

היינו אצלי בחדר, השמיכה כיסתה את גופנו, חיממה את הלב. היינו
קרובים מאי פעם, מדי פעם מגניבים נשיקה קטנה, מחממת. הרגשתי את
פעימות הלב שלו, את ידיו המלטפות את שיערי.
"תבטיחי לי שלא תכעסי עלי" הוא אמר לי לפתע.
"למה שאכעס עליך?" שאלתי בתמימות.
"חיזבאללה יושבים לנו על העורק, אנחנו יוצאים למבצע, הם
מתחזקים לאט לאט ואנחנו יושבים בשקט... צריך לחסל אותם." הוא
אמר.

באותה השניה חשבתי שאני נמצאת בחלום רע. שמישהו יעיר אותי
ממנו.
המציאות הכתה חזק בעורף.

"תגידי משהו" הוא אמר.
"אין לי מה להגיד לך."

בבוקר למחרת הוא כבר לבש את המדים.
הוא תמיד היה נראה כל כך טוב בהם.
החייל שלי,
הגיבור שלי.

שבועות ארוכים לא שמעתי ממנו, המלחמה הייתה בשיאה, העורף חטף
כמו שמעולם לא חטף. כל הארץ בערה, הטילים הגיעו עד לתל אביב.
שבועות ארוכים וקשים עברו עלינו. ואותי, אותי לא עניינו הטילים
שנפלו. אני הייתי מוגנת וחסינה, ישבתי לי במקלט בכל פעם שנשמעה
האזעקה.
אבל הלב שלי כאב, כמעט נחצה לחצי בכל פעם שדיווחו על הרוגים
בלבנון.
ידעתי שהוא שם, נלחם בכל הכוח.
הוא היה הגיבור שלי,
הוא היה מוכן להקריב את חייו בשביל המולדת הזאת, בשביל הארץ
הזאת.

לאחר שלושה שבועות הוא התקשר אלי. כל כך שמחתי לשמוע את הקול
שלו, לשמוע שהכל בסדר.

שגרת המלחמה המשיכה, עשרות אנשים נהרגו באותה התקופה.
ולי, לי לא היה איכפת מכולם.
פחדתי עליו, רציתי שהסיוט הזה יגמר כבר, שנחזור להיות כמו פעם,
מכורבלים מתחת לשמיכה עם כוס שוקו חמה ביד, בלי דאגות על הראש.



"עמית נהרג בלבנון" אני לא אשכח את המשפט הזה בחיים.
הוא חרוט אצלי בלב כבר שנתיים.
שנתיים שלמות שהוא כבר לא כאן איתנו, כבר לא כאן איתי.

הוא מסתכל עלינו עכשיו מלמעלה, המלאך שלי.
החייל הגיבור שלי כבר לא יחזור מהמלחמה ההיא,
הוא לא ישוב.

"כשאתה תהיה גדול, אתה כבר לא תצטרך ללכת לצבא."
הבטיחו יונה, עם עלה של זית
הבטיחו שלום, בבית.
ואיפה השלום? אני שואלת
האם הוא בכלל אפשרי?
האם אנחנו נזכה לראות את השלום המיוחל בתקופתנו?
על כמה דברים נצטרך לוותר בשביל להשיג את השלום שהבטיחו לנו
עוד כשהיינו קטנים?

גם למלאך שלי הבטיחו יונה, עם עלה של זית.
הבטיחו לו שהוא לא יצטרך ללכת לצבא כשהוא יהיה גדול.
אבל הבטחות כאלה כנראה שאי אפשר לקיים,
וכנראה שתמיד נצטרך להילחם.
להילחם על הקיום שלנו פה, בארץ הזאת.
להילחם על המולדת שלנו.

חייל שלי, גיבור שלי,
נפלת בקרב,
אבל אנחנו... נשתדל בשבילך
לנצח במלחמה.
במלחמה על הקיום שלנו,
במלחמה...
על השלום?