[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דא קאקאשי
/
ארס פואטיקה

ראיתי אותו בפעם הראשונה ברביעי בנובמבר לפני שלוש שנים.
האמת היא שראיתי אותו הרבה מאוד פעמים לפני - מדי פעם הופיעה
בעיתונים תמונה שלו, למשל, אבל רק ביום ההוא הבנתי שבאמת ראיתי
אותו, ואת החיוך המזערי על פניו שהתנוססו לכבוד היום הזה
בעיתון, בזמן ששתיתי קפה במרפסת.
ואז, לאחר רגע, הרגשתי דחף משונה בכל גופי. קמתי מהכיסא,
והשארתי את כוס הקפה חצי ריקה. נטשתי את המכונית מאחור והחלטתי
לנסוע באוטובוס, משום שהרגשתי שזה מה שאני צריך לעשות.
האוטובוס רעם לו בשלווה של בוקר בזמן שאני הבטתי מסביבי. הייתי
ער באותו היום לכל זקנה חביבה שעלתה אל האוטובוס, ולכל ילדה
קטנה ומבוהלת שהבינה שהיא מאחרת לבית הספר, ולכל בני האדם
העסוקים, הבודדים והנטושים ברחובות.
ירדתי מעט לפני הכיכר כדי לקנות לעצמי קפה, וכך הגעתי אל כיכר
רבין. מפתח בכיס וכוס קפה חמים ביד. בגלל שזה לא היה יום
הזיכרון הרשמי לכבודו בישראל, היו שם רק מעט אנשים. ואני
ביניהם, הסתכלתי עליו, מרותק. אני לא יודע כמה זמן עמדתי שם.
כמה שעות, אבל כשחזרתי לבסוף הביתה, ידעתי מה אני צריך לעשות.
יצחק רבין ליווה אותי לכל מקום במשך כל השנתיים הקרובות, ואני,
מצידי, ליוויתי אותו במשך כל חייו.
התרגשתי ביחד עם הוריו בראשון למרץ 1922, למדתי איתו בבית
הספר, והתרגזתי ביחד איתו על המורה ללשון בגלל שנתנה לנו המון
שיעורי בית להגשה. עברתי ביחד איתו לכדורי, בית הספר החקלאי,
והכרתי ביחד איתו את יגאל אלון. פיקדתי ביחד איתו על הגדוד
השני בפלמ"ח, ו"פילחנו" ביחד עופות מהלול של הקיבוץ. שירתתי
איתו לאחר מכן בצה"ל. הפכתי איתו לרמטכ"ל, ומלאי התרגשות, גם
לראש ממשלה, וגם אני, ביחד איתו, לא ישנתי לילה שלם, בדאגה
ובתכנון של מבצע אנטבה.
ככל שכתבתי, כך התחברתי אליו והערכתי אותו יותר ויותר מרגע
לרגע. והוא, מצידו, בטח בי לחלוטין, ומעולם לא התלונן, אפילו
כשהזמנים היו קשים. ואז, אחרי שנתיים, נטשתי לפתע את הסיפור.
ידעתי שהוא היה לקראת סיום, ולא יכולתי להחזיק את העיפרון
יותר, וגלים גלים של צער וכאב שטפו את כל גופי. והוא לא הבין,
ובתמימותו ביקש ממני שאני אמשיך, ביקש והתחנן. הוא חיכה כל כך
לרגע הזה, לעצרת הזאת, לתקווה הזאת, שיוכל לשנות ולגעת סוף סוף
בשלום, ואני לא הייתי מסוגל לספר לו מה יקרה אחרי שיעלה לבמה.
חודשים חלפו, והרגשתי אותו מתרחק ממני יותר ויותר עם כל רגע.
חששתי כל כך לאכזב אותו, אבל מצד שני, הרגשתי שאני בוגד בו.
אבל ידעתי שהגיע הזמן להמשיך. לא הייתה לי בררה.
ואז, ברביעי לנובמבר, החזקתי ברעד את העט, ויריתי שלושה
כדורים, שפגעו בדיוק במקום הנכון.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
צבי שיסל היה
גאה בך...







ד"ר מישה רוזנר
הרופא האישי של
יצחק מרדכי


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/10/08 19:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דא קאקאשי

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה