פתאום אני מתחיל לנשום. משהו בנשימה שלי מוזר לי. אני לא כל כך
מבין מה. אני נושם אבל לא כמו שהייתי מצפה מעצמי לנשום. שבריר
שנייה אחרי זה אני מבין. אני נושם הפוך. הנשימה היא אותה נשימה
אבל כשאני אמור לנשוף אוויר, אני שואף אותו וכשאני אמור לשאוף
אוויר אני נושף אותו. קטע מוזר אני מציין לעצמי. שנייה אחרי זה
אני מרגיש כאב חד שממלא את גופי. אני מרגיש כאילו משהו רוצח
אותי. כאילו המפרקת שלי נשברה. פתאום אני מבין שזה נכון. עוד
שבריר שנייה לאחר מכן המפרקת שלי מתאחה באורח מוזר ואני מוצא
את עצמי עף באוויר. לפתע אני נכנס דרך השמשה הקדמית של האוטו
שלי. היא שבורה. באורח פלא הרסיסים שלה מתעופפים באוויר
לכיוונה ומתאחים לכדי שמשת מכונית שלמה. אני מסתכל לשמאלי ואני
רואה סמיטריילר עצום מתרחק ממני במהירות עצומה תוך כדי שאני
נוסע במהירות איטית אחורה בצומת ליד הבית שלי. אני נעצר בקדמת
הצומת ומבחין איך הרמזור הופך מירוק לאדום.

אני ממתין בצומת שהרמזור יהפוך לירוק ואני שוב מבחין במשהו
מוזר בנשימה שלי. היא הפוכה, אני שוב מציין לעצמי בלב. לאחר
מכן אני גם חושב על כך שהיה משהו מוזר בצורה שבה הרמזור שמולי
התחלף מירוק לאדום שניה קודם לכן. כן, אני אומר לעצמי, זה מה
שרמזורים עושים, הם מתחלפים מירוק לאדום אבל גם כאן אני מרגיש
כי משהו הפוך. אני מסתכל שמאלה ורואה משאית סמיטריילר גדולה
נוסעת לאחור באמצע הכביש הראשי. לפתע אני מתחיל לנסוע אך במקום
לנסוע קדימה אני נוסע לאחור. אני מגיע לביתי ויוצא בהליכה
לאחור לעבר ביתי. אני מסתכל לעבר השמיים. ציפורים באוויר
מעופפות להן לאחור.

אני עומד ומכין לעצמי קפה. שוב אני מבחין במאורעות מוזרים
שמתרחשים. תוך כדי הבחישה אני שם לב שהקפה שלי משנה את צבעו
מחום בהיר (אני אוהב לשתות אותו עם הרבה חלב) לחום כהה. גם
הצורה שבה אני בוחש את הקפה מוזרה לי. במקום לבחוש עם כיוון
השעון אני בוחש באורח מסתורי נגד כיוון השעון. פתאום החלב קופץ
לו מן הקפה שלי לעבר מיכל החלב. אני סוגר את המיכל ומכניס אותו
למקרר. לאחר מכן אני מערבב יוגורט עם גרנולה. באורח מוזר
הגרנולה מתחילה להתאחד לכדי ערימה אחת. היוגורט נפרד ממנה
אט-אט, גרגירי הגרנולה עולים להם כלפי מעלה וככל שאני בוחש
יותר כך הגרנולה הופכת להיות ערימה המונחת על פני היוגורט.

אני ער במיטה. קורי השינה עדיין בעיניי. לפתע אני מדליק את
השעון והוא מצלצל. זה מוזר אני מציין לעצמי. בדרך כלל בבוקר
אני רגיל לכבות את השעון. קול צלצול השעון הופך להיות עמום
כאשר אני מאבד את הכרתי. זמן מה לאחר מכן אני מדליק את האור
וקורא בספר שלי. משום מה אני מוצא את עצמי מדפדף לאחור. אני
בודק אולם הספר שאני קורא הוא בעברית. אני לא מבין למה אני
מעביר את הדפים מימין לשמאל.

אני מביט במראה. פתאום נראה לי שהשיער שלי הולך ונעשה קצר. זה
מעניין אותי איך זה קורה. אני מרגיש שאני הולך ונעשה צעיר. אני
חושב לעצמי שזו הרגשה נחמדה. שנייה לאחר מכן אני גם מבין
שההרגשה הזו לא הגיונית. אני מסתכל על החזה שלי. איפה שפעם היה
יער יש פתאום שערות בודדות. באושר אני מציין לעצמי שהכסף
שחסכתי בשביל טיפול הלייזר יוכל לצאת עכשיו על דברים אחרים.
המחשבה עושה אותי מאושר.

אני יושב בסלון ביתי ומשחק בקוביות. ריחות חזקים של עוגה אשר
יצאה מהתנור ממלאים את הבית. אני מסתכל מסביב ומציין לעצמי
שהסצנה הזאת מזכירה לי תמונה שלי שאבי צילם, כשהייתי בן שלוש.
המגדל שלפני רגע היה מוטל מפורק על השטיח קם לו לתחייה.
הקוביות עפות באוויר כלפי מעלה ובאורח פלא מסתדרות להן אחת אחת
ויוצרות מגדל ענק. אני מניף את ידי באוויר אולם במקום להטיח
אותה במגדל היא חוזרת לצד גופי. לפתע אני מרגיש אור מסנוור אשר
נדלק וכבה בבת אחת. אחרי זה אני מוצא את עצמי מחייך לעבר אבי
אשר עומד ומכוון לעברי מצלמה. לאחר מכן אני עסוק בפירוק המגדל
והכנסת הקוביות לתוך הקופסה שלהן. אני מתחיל מלמעלה. אמא שלי
עומדת ומכינה עוגה במטבח. היא מכניסה את העוגה האפויה לתנור.
ריחות האפיה הולכים ונעלמים להם, מתנדפים מן האוויר, כאילו
לעבר התנור. שעה לאחר מכן היא מוציאה אותה מהתנור. הפעם היא
נראית כמו בלילה חומה ולא כמו עוגה. היא ממשיכה בפעולות הכנת
העוגה. הבלילה החומה מוצאת את דרכה חזרה לתוך קערה גדולה.
החומרים שבתוך הקערה נפרדים מעצמם. הסוכר עוזב לו את הבלילה
באורח מוזר. אני שם לב שהיא מערבבת את הבלילה ובמקום שהיא תלך
ותקבל מרקם אחיד, החומרים שבתוכה הולכים ונפרדים. היא מכניסה
את הקמח, החמאה ואת אבקת האפיה חזרה לארון. יש לי דה-ז'ה-וו
מהכנת הקפה.

אמא שלי מניקה אותי. אני שואב הנאה עצומה מהמציצה. הפטמה שלה
בתוך הפה שלי. במקום לשאוב את החלב אני מרגיש איך הוא עוזב את
בטני וחוזר לו במעלה הגרון שלי לתוך השד שלי אימי. לפתע היא
מפסיקה להניק אותי ומורידה את החולצה. אני מסתכל עליה ולא מזהה
אותה. היא נראית לי צעירה ב-31 שנה. העור שלה מתוח. היא יפה,
נאה. היא מחבקת אותי.

כולי דם. אני עירום. אני מרגיש קטן מאוד. אני מנסה לאמוד את
מימדי גופי ומבין שגודלי אינו עולה על שישים סנטימטרים. אני
צורח בכל כוחי. משום מה אני מאוד מבוהל. אני מסתכל מסביב
ולמרות שהכול מטושטש אני מבין שאני נמצא בחדר-לידה. לפתע הצרחה
שלי מפסיקה ורופא עם כיסוי כחול על פיו מביא לי כאפה בתחת. שוב
משהו בתנועה שלו נראה לי מוזר. במקום להפליק לי היד שלו מתרחקת
במהירות מהישבן שלי.

אני מרגיש שאני נשאב לתוך מקום מאוד חם ונעים. אני שם לב שאני
נמצא בין רגליה של אימי. ברקע אני שומע את אמא שלי צורחת
לאחור. אני מאבד את היכולת לראות. אני שומע קולות עמומים. יש
קול מאוד חזק וברור. אני מבין שמדובר בדפיקות לב. אני מתהפך לי
בפנים ושומע את אבי ואימי מדברים ביניהם. הם מדברים הפוך אבל
אני מצליח להבין שאמא שלי אומרת לאבי שהמים שלה ירדו.