יש בי את התחושה הזו שמא אני הולכת עם שק על הגב.
העומס מושך אותי למטה ולא נותן לי לפרוח, אני פשוט חייבת
לפרוק, לא מסוגלת לשמור בבטן, עד הטיפה האחרונה ואז אוכל
לעוף.


"מי לעולם לא יוכל להיקרא בן-חורין? זה המשמש כעבד לתשוקותיו"

אני לא מתחברת ליהדות, גם לא לדת, אבל המשפט הזה עשה לי משהו.
יש תכנים שפשוט עוברים להם כך על סדר היום וממשיכים הלאה, אבל
זה לא אחד מהם, אחרי שקראתי את אותו משפט, הוא ניפץ לי משהו
בפנים.

הוא היה פנטזיית ילדות.
נפגשנו בבר רועש, החלפנו מבטים, שיחקנו בעיניים, התיישבתי
לידו.
צחקוקים פלרטוטים, דיבורים סתמיים, הרבה אלכוהול-
בוקר למחרת התעוררתי אצלו במיטה.
וככה זה נמשך-
בשיחות סתמיות, בלילות ארוכים של סקס, בבקרים מטושטשים...
נסחפתי אחריו ונקשרתי, כל כך נקשרתי לחום, לזוגיות המזויפת
והתמכרתי לסיפוקים היומיומיים.
ידעתי שבקרוב הכול נגמר כי הוא טס להודו והוא ישכח ממני,
מהאורגזמות, מהחיוכים ומההערצה העיוורת שלי אליו.
רציתי שמשהו יקרה, משהו שישאיר אותו פה או יעכב אותו לפחות
קצת, שאוכל ליהנות ממנו עד הטיפה אחרונה.

כל כך רציתי- וקרה.

איחור של שבוע-  וכלום.
איחור של שבועיים- מזל טוב, 9 חודשים מהיום ואת אמא.
הרגשתי אותו גדל בתוכי.
הבחילות, הכאבים, התיאבון, ההשמנה-
לא הניחו לי לברוח מהמציאות.

וככה גם ויתרתי עליו,
עליו ועל הילד הראשון שלי.

אני לגמרי מודעת לעובדה שפתחתי תלות בצרכים, ברצונות ובתשוקות
של הגוף האנושי.

מסתבר שאיבדתי את החופש שלי,
שכחתי אותו איפה שהוא שם בדרך.