היא שאמרה שתתרפק על פסגות מחלתה לנצח, או עד שתיפול ותתרסק.
הגיעה שעה זו והנה היא נדחקת לפינה. צעקתה מקפיאת הדם אינה
משפיעה כלל וכלל על קירות ליבה. נשמתה תימחץ למוות, תפרפר בין
פעימות התאים האפורים-חיוורים לבין פריטת הורידים או שתיאלץ
לאסוף את שארית כוחותיה הדלים בתוך מזוודה, אחת, לא יותר.
תתעלם מחרכי עורה וממרבד החבורות ותצא לחפש אחר פינה שבה תוכל
לתת לענפיה הדואבים להחלים.

אז הגיעה היא לארץ חדשה, אף שריח השדות בה מוכר, הרי הייתה
ונשארה אותה ארץ נושנה. הכשירה את הקרקע הבתולית, השילה את
הארס מאותן פסגות כדי שלא יישארו תהומות בסתר.
      וחיזקה יסודות רעועים
      שיפצה קירות רפאים
אבן
         אבן.
     תקרה לא בנתה, על מנת שתוכל לצמוח.

מרחוק יבחין הוא בצמרת מבצבצת וסקרנותו תמשוך אותו כמעט בעל
כורחו אל השער. בהיסוס מה יעבור בפתח
שקט
        שקט.

והנה הוא יוצא אחרי מספר רגעים, או שעות, או ימים. השאיר הוא
אצלה קצת מאור השמש הטובה.
וגם הבטיח לבוא שוב, אך אמר זאת מתוך נימוס בלבד.
בדרכו חזרה לביתו הרגיש באחד מענפיה, השבירים עדיין, מתפתלים
בצעדים זהירים, זעירים.
שעל
        שעל.

אל נבכי לבו הם מכוונים,
משאירים על סף הדלת סלסלה צנועה
וממהרים לחזור.

כשיהיה מוכן לפתוח את הדלת שוב,
יראה את שהשאירה זה עתה.
אז קולה יחלחל לתוכו
וירגיש לחלוחית גואה בעינו
והוא אוהב אותה מאוד.


יוני 2006