ספרתי, 21... 22...23... ואז שמעתי את הבום.

המילים שלך מתפוצצות על קירות הלב שלי, חודרות פנימה רק
לרגעים, שורטות, מגרדות, חורטות עליו משפטים ששנים אחר כך עוד
יזכור. דמיינתי את זה אחרת.

מפגרת.

אחרי חודשים של שיקום, שוב חייכתי, ולמדתי איך לא בוכים. איך
במקום לבכות אפשר לצחוק. אתה יכול למצוא אותי צוחקת המון.
ואתה, בחודשים האלה?

להתרחק. מכת חשמל. לעסות את הלב.
הוא פועם שוב דוקטור, הכל בסדר.

הכל בסדר, הם אמרו לי, יבוא אחד אחר במקום, שיסחרר אותי וידביק
חלקים בפאזל שלי, בסבלנות תהומית, והכל ירגיש כל כך נכון, וכל
כך אחר.

והם לא טעו.
מאז שהלכת, השינה היא אחרת, בודדה
והשתיקות הן אחרות, עצובות
והצחוק הוא מתאים את עצמו לזמן ולמקום, כל פעם, אחר.
הלב פועם מהר יותר, ומהר יותר.

דוקטור, אנחנו מאבדים אותה.

אני כבר איבדתי. רציתי קו ישר, ללכת עליו איתך, לשמור על שיווי
משקל, אפשר גם ליפול, דימיינתי את זה ככה כשאתה הולך לידי
ומחזיק לי את היד, בלונה פארק של רגשות.

עוד נפגעת הלם.

רציתי לקום ולרוץ, לרוץ רחוק ממך, ולהסתובב ולגלות שאתה
מאחוריי.
רציתי שתרוץ אחריי נגד כל הסיכויים, שתראה לי מקומות שלא הכרתי
שיש, בך.

אתה אגדה, אתה סיפור, אתה הדף האחרון, אתה מילים פזורות על
נייר ללא סדר או משמעות, אתה טרגדיה רומנטית.
ואני השחקנית הראשית.

אני שומעת אנשים מדברים סביבי, אבל אני לא יכולה לזוז, אתה
מדבר אלי ומדבר אלי, ולא אומר דבר.
אני נושמת עמוק, עמוק.

דופק מהיר, נשימות לא סדירות.

אני שומעת אותך מבולבל, שומעת אותך מסביר בלי מילים שאין בך
יותר

רגש

בשבילי.

אני סופרת 21... 22...23... ואז שמעתי את הבום

ודממה.