אדון שמואל קם כל בוקר ומרתיח לעצמו מים בקומקום. הוא קם מוקדם
כדי להספיק לעשן, לשתות ולסכם בקול את אירועי חייו החשובים
ביותר. בוקר בוקר ערך מסעות ביערות פולניה. התאונן על מזג
האוויר הקר, על יחסם של הכפריים ושמח על כל זלוטי שנפל בחלקו.
כשאכל את העוגה, שהכינה אשתו עבורו לבקרים, נזכר במעדן הקרטופל
המבושל במים שגרם לו עונג רב.
את דבריו היה מתחיל לומר בשקט, כמעט במלמול, היה מדבר אל עצמו
בקצב איטי. כשהיו מיתרי קולו מתחממים אחרי כמה דקות, היה מגביר
את קצב דיבורו וכמו במסע ברכבת, היו הגלגלים מגבירים את הקצב
ומאיצים בעצמם להקטין את המרווחים שבין הנקישות כדי שיתאחדו
אלה וייהפכו לשקשוק רצוף, נוהם וממושך עד שלוהטת המסילה ורותח
האוויר. אז היה מסיים בצרור קללות שהיוו עבורו את ההגנה
העיקרית מפני כל כוחות השחור הבאים עליו לכלותו.
יציאתו מן הבית הותירה חלל של שקט ושלווה. נשימותיהן של אישתו
ובתו חזרו להיות סדורות וקצובות. הן המשיכו את שנת הבוקר עד
לשעת היקיצה המתאימה לאדם רגיל.

את דרכו לבית הספר עשה בהליכה כיאה לאדם עמל. בבית הספר היה
אדון שמואל - האדון. אדון השולחנות, הכיסאות, החלונות
והדלתות.
סלחה - רבת המנקות - הייתה מדברת אליו כשעיניה מופנות אליו
בהכנעה: "תשתה תה עם נענע? אולי קצת עוגיות? ומה עם הבוטנים
והגרעינים, נשארו משבת". עיניה הירוקות טוו חלומות איך תשדך את
בנה החמישי עם בתו שהייתה בדיוק בגיל המתאים - חמש עשרה. אדון
שמואל היה מחייך, בנה רחב הכתפיים מצא חן בעיניו, אך מה יעשה?
הזמן לא מתאים ולבתו ייעד עתיד של השכלה וכבוד בטרם תינשא.
היה יושב בפתח חדרו העמוס חלקי מטאטאים ורגלי כיסאות ומחכה
לבורג הבא שיזוע ממקומו או לסדק בקיר שיתנער מהטיח.

בבואו הביתה - קצת לפני השקיעה, היה מתיישב להדליק סיגריה
ובטרם כבתה הדליק באשה סיגריה חדשה. היה פותח ובודק את תיק
העור הגדול: תיק בעל בטן תפוחה עם ידית עור נוקשה ומנעול הסוגר
לשון עור התפורה בתפרים גסים. תיק זה קנה לאחר שזכה בארבעים
לירות במפעל הפיס. לתיק זה ייעד תפקיד חשוב: היה עליו למלא
אותו בכסף. כסף אותו יחסוך במשך השנים, כל כך הרבה כסף שיוכל
ליתן בו תוכן. יום יום בדק את תכולתו של התיק ולא התייאש למראה
קרקעיתו. היה סוגר אותו בקפידה במפתח שהתאים למנעול הקטן. את
המפתח שם בארנקו שהיה מלא בניירות מרופטים. הוא שמע על בנקים
ועל תוכניות חיסכון - אבל לא האמין. כולם גנבים. אני מכיר אותם
עוד משם. ייתנו לך פיסת נייר חסרת ערך עבור הכסף האמיתי שתיתן
בידם. יסתכל בך הפקיד בעיניים ערמומיות-צוחקות, יגיד לך תודה
ולאחר שתלך יחכך כפותיו בהנאה. אין מקום יותר בטוח מתיק העור
העבה שיש בו מקום לעוד הרבה הרבה כסף.
מהדורה חדשה של מסעות הבוקר נשמעה בערב. לאחר ושמע "חדשוקל"
בטרנזיסטור, נוכח כי אכן ממשיכים לרדוף אותו. נכון, כבר לא
הגרמנים וגם לא האיכרים האוקראינים ולא הפשיסטים, אלא יש לו
עכשיו אויבים חדשים. כן, הרי שמעתם בחדשות "שחור ספטמבר"
והערבים וגם נגדם צריך להילחם. והכי טוב זה לקלל, לקלל ולהוציא
את הזעם מתוך הבטן, מתוך הראש, מתוך הזכרונות, מתוך הכאב שאי
אפשר למחקו. כאב, שאולי בלילה עת לכתו לישון, כאילו נשכח, אך
בבוקר מעיר אותו מוקדם, מוקדם כדי להכות בו ולהאיץ בו את גלגלי
הזיכרון, את פעולת הפה והלשון, זה מה שהוא יכול לעשות. כך הוא
יכול להיות עם אישתו ובתו החיות עדיין בראשו, אך כבר אינן, ועם
אישתו ובתו שאתו עכשיו בבית.
לפעמים היה נעתר לבקשת אישתו ללכת לבית הקולנוע. נו, מה כבר
היה אפשר לראות בסרט. היה לובש את חליפתו, חובש את כובע הלבד
האפור, מיטיב את עניבתו החומה ויוצא מן הבית בהתרגשות של
ציפייה.

פעם, לקחה אותו לסרט, בקולנוע סמדר, כאן קרוב, שתי דקות. צריך
גם להנות מן החיים. וכי מהו סרט אם לא טעימה קטנה מעולמם של
אחרים? מעט קסם והתרגשות שאינך משלם עבורם ברגשות אשמה.
וקולנוע סמדר - קולנוע שכונתי - אינו יכול שלא להבטיח משהו
נעים ונוח. נתרצה בחיוך מבוייש והלך.
כשחזרו מן הסרט לא הפסיק לאורך כל הדרך להביע מחאתו - מה את
לוקחת אותי לראות "דער נאקעטען תוחעס פון בריז'יט בארדו"?
טריפה. הנאה רבה גרם לשומעיו (קרובים ושכנים) אותו מעשה שאירע
באדון שמואל השרת של בית הספר "בית יעקב" שראה סרט זימה עם
בריז'יט בארדו.

חזר אל פינת הישיבה שלו, הוציא באיטיות סיגריה "אל על" מתוך
החפיסה. בדק אותה היטב, טפח עליה פעמים מספר כמעשה מעשן מיומן,
אחז בה בין אגודלו ובין אצבעו כשצבע הניקוטין הצהוב שעל
אצבעותיו משמש לו כמסגרת תואמת והגיש אותה אל פיו. עדיין לא
הצית אותה. נהנה ממגעה בשפתיו ורק אז נפנה להבעיר בה אש. עתה
הגיעה העת לסכם את אירועי היום. את שדות פולניה המושלגים דחה
זה עתה מלפניו ועמד לדון בנושא "בוער" יותר - איך הצליח ליפול
ברישתה של בריז'יט בארדו שחברה עם אישתו להוציאו ממקומו ולערער
את מחשבותיו. האם ייתכנו מחוזות של שמחה, של הסרת מעצורים, של
הנאה ראשונית מן היצרים? עד כה נלחץ, נרדף, רעב, פחד, התחפש
והסתתר, עצר והרתיח בתוך עצמו את רגשותיו. לא יכול היה לסלוח
לאישתו שפתחה לו פתח לעולם אחר. לגביו לא היה קיים עולם כזה.
לא רצה להאמין במציאות-בדים זו.
המשיך להוציא יום יום את תיק העור מן הארון ולאגור בו את
תקוותיו. אל סקירתו היומית של אירועי העבר הצטרפה עתה תלונה
חדשה כלפי אישתו - לא שכח שלקחה אותו אל עירומה של בריז'יט
בארדו.

לאחר מותו, כשפתחו את התיק - היה מלא בשטרות כסף שערכם היה רב
בעבר, אך עתה היו כפרוטות.
בריז'יט בארדו כבר לא משחקת בסרטים, היא עסוקה בצער בעלי-חיים.