כן, וואי, עכשיו שאתם מדברים על הנושא הזה אני בדיוק נזכרת
בחבר שלי זיכרונו לברכה. הוא נהרג מטיל שנפל עליו כשהוא שמר
בגבול עזה. בדיוק הינו בטלפון והוא סיפר לי שמשעמם לו... שכבר
כמה ימים יש שקט ואין אקשן, ואז הוא אמר שהוא אוהב אותי ומת
מגעגועים.
פתאום שמעתי בווום של החיים והקו נותק.
את ההמשך אתם בטח כבר מדמיינים לעצמכם. כואב לי לדבר על זה...
עדיין טרי... כן, זה מזעזע, ועוד לחשוב שהכול בגלל אמא שלו
הזבל הזאת!!! "כן תלך לצבא תתרום למדינה." מה היא חושבת לעצמה?
שאני לא יודעת שהיא שלחה אותו לשם בגלל בעיות כלכליות? עד היום
אני לא מסוגלת להסתכל לה בפרצוף.
פתאום אני נזכרת... איך הייתי יושבת שעות ליד הקבר שלו. בוכה
לו... בוכה לו שיחזור אלי, שאני מתגעגעת אליו, שכלום לא נשאר
אותו הדבר.
אבל זה לא עוזר... מה לעשות?
הוא קיבל את מה שהוא רצה, הנה אקשן נשמה שלי!!! רצית אקשן,
לא???
ובסוף מה? אתה באמת מת מגעגועים...
וואלק יופי.