היום קמתי ליום רע, אני תמיד יודע כשאני קם ליום רע.
מהבוקר מלווה אותי תחושת עצבות שכזו, של כבדות בלב, כאילו יש
בו כח רק לשני שליש פעימה בכל שניה, והוא עייף מלהשלים פעימה
מלאה. אני לא יודע ממה זה נובע, אולי מהעובדה שחברה שלי עומדת
לעזוב אותי ואולי מהעובדה שאני לא מוצא את המטען של הפלאפון
שלי.

לפני כמה לילות ראיתי "היום שהיה" עם גיא זוהר, רק שגיא זוהר
לא היה והחליפה אותו טלי מורנו.
למרות שטלי מורנו יפיפיה, אני עדין מעדיף את גיא זוהר כמנחה
התוכנית, כי הוא הרבה יותר מצחיק. ואז אני שואל את עצמי מה זה
אומר שאני מעדיף גבר מצחיק על פני בלונדינית מדהימה? מבולבלים?
גם אנחנו.
בקיצור, טלי מורנו, ישובה על שרפרף הבר הנצחי בפוזת הידידה הכי
טובה שלך, תיארה סקר שנערך וגילה שבקרב 83 אחוזים מהאוכלוסייה
קיים הפחד מאובדן קשר סלולרי, או בעגה המקצועית - "נמופוביה".
ויותר מכך, 23 אחוזים מהאוכלוסייה לא מכבים כלל את הסלולרי
שלהם.
אני לא מכבה כלל את הסלולרי שלי. כבר שלוש שנים שלא כיביתי
אותו, אני מה שטלי מורנו הייתה מכנה: "נמופוב". ולא סתם
נמופוב, נמופוב מהזן הנחות ביותר.

יכול להיות שזה לא היה מטריד אותי כל כך אם לא הייתי מגלה שלא
רק שאיבדתי את המטען של הפלאפון שלי, אלא גם נשארו לי שני פסים
בלבד על מד הסוללה. הידיעה הזו שהוא ייעצר בקרוב גרמה לי
לתחושת אי-נוחות כבדה ושלחה אותי למבחן שהיה לי באותו היום
באוניברסיטה בתחושות קשות. בכניסה למבחן לא שמתי אותו על מצב
שקט אלא כיביתי אותו. כבר שלוש שנים שלא כיביתי אותו אבל שם
בכניסה כיביתי אותו.
השאלות במבחן ניסו לקחת אותי לעולם שהיה באירופה בתקופת
האימפריה הרומית, אבל אני נשארתי בהווה, תקוע בתוך עצבנות
עצובה שנבעה מהעובדה שחברה שלי עומדת לעזוב אותי, או מהעובדה
שאיבדתי את המטען של הפלאפון שלי, או מהעובדה שאני לא יודע מה
מטריד אותי יותר.

הכרתי אותה לפני כמה חודשים וידעתי שהיא תהיה החברה שלי. היא
גם ידעה שאני אהיה חבר שלה, ובגלל זה זה היה מאוד טבעי לשנינו,
כשניגשתי אליה לבסוף, והצגתי את עצמי ואת העובדה שהיא תהיה
החברה שלי.
היו כמה חודשים טובים. קצת ריבים פה ושם, סקס שהלך והשתפר
ויכולת מדהימה לתת אחד לשני את החופש שהוא צריך. בעצם אולי היא
נתנה לי קצת יותר מדי חופש, כי ניצלתי את החופש הזה כדי לזיין
בכל דרך אפשרית איזו בחורה קיבוצניקית שהכרתי על חוף הים. אחרי
שזיינתי בכל דרך אפשרית את הקיבוצניקית קצת התחרטתי כי ידעתי
שהיא תגלה בסוף, רואים עלי כשאני עושה משהו רע.
בימים האחרונים ראו עלי. הפרצוף שלי תמיד מסגיר את מה שאני
חושב עליו, ובימים האחרונים חשבתי בעיקר על זה. איזה זין, היא
ראתה עלי שזיינתי את הקיבוצניקית בכל דרך אפשרית, היא ראתה
ועכשיו היא עומדת להפרד ממני.

סיימתי את המבחן ברמה סבירה. לא נאמר ציון 100 עגול, אלא יותר
בכיוון ה-75. שזה בסדר, כי קמתי ליום רע. הדלקתי את הפלאפון
ונסעתי הביתה. על הטוסטוס באיילון בדרך חזרה הרגשתי שאני עומד
לעשות תאונה. לא כי הכביש היה רטוב או כי הייתי שיכור, רחמנא
ליצלן, אלא כי העצבנות העצובה הכבידה עלי והסיחה את דעתי
מהמתרחש על הכביש.
הגעתי הביתה בדרך נס, ומיד פניתי לחפש מטען חלופי. הפלאפון שלי
צלצל פתאום, מעיף את המנגינה המתוקה של "אינך יכולה" לכל עבר,
וראיתי שזאת היא. ראיתי גם שמד הסוללה הצטמצם לכדי פס אחד
נועז, הניצב בודד מול משימה בלתי אפשרית.
סיננתי אותה, כי חבל על הסוללה, והמשכתי לחפש. רק שלא יכבה לי,
שלא יכבה לעולם. ברגעים האלה כל הטכנולוגיה בעולם לא תעזור לך,
אתה חסר אונים לחלוטין מול הגזירה הנוראית של אובדן קשר
סלולרי. הנמופובים שורצים ברחובות, זועקות עיניה המבוהלות של
טלי מורנו, כשבכיסה רוטט המכשיר סלולרי ששכחה לכבות לפני תחילת
השידור.
ומה היא מתקשרת פתאום, מה היא רוצה להגיד לי? שהיא נפרדת ממני?
לא מתאים בכלל, בדיוק תכננתי לעשות לה חופשת הפתעה בצפון,
כפיצוי על זה שזיינתי את הקיבוצניקית בכל דרך אפשרית ולא
התוודיתי על זה. ופתאום היא מתקשרת, והורסת לי את התוכניות. אז
למה לענות? הרי זה מיותר לחלוטין, וחבל על הסוללה.
טלפון נוסף והשיר מתנגן שוב. אריק איינשטיין מתחנן אלייך לא
ללכת, יש גשם בחוץ, ואת נשארת איתו. נקודה. ג'וזי כץ מסייעת לו
בקול שני ואני רק מסתכל על מד הסוללה ומקווה שיעמוד בזה.
ארבע פעמים בסך הכל צלצל המכשיר, ואז הגיע הצפצוף ממנו חששתי
יותר מכל, התרעת הודעה נכנסת.
איך לא חשבתי על זה שאם היא רוצה להפרד ממני היא יכולה גם
לשלוח הודעה, כל כך תמים מצדי.
"אני בדרך אליך הביתה, זה חשוב." היא רשמה לי, ואני ידעתי.
חברה שלי עומדת להפרד ממני.
הייתי מתקשר לחבר להתייעץ, לחשוב מה ניתן לעשות כדי למנוע את
הסיטואציה, אבל בקושי הייתה לי סוללה, ופחדתי שהוא יכבה לי.
שלוש שנים לא כיביתי אותו, עד היום במבחן, ככה שהיום שלי היה
עמוס מספיק.

בהתנהגות נמופובית קלאסית, כפי שהייתה מציגה את זה טלי מורנו,
ביליתי את השעה שלאחר מכן בחיפוש נואש אחר המטען האבוד, רק שלא
יכבה לי, שלא יכבה לעולם. הזמן עבר במהירות ולכן כשנשמעה
הדפיקה בדלת הייתי מעט מופתע מהמהירות שבה הגיעה אלי. ניגשתי
אל הדלת בצעדים כבדים והבטתי בה מבעד לעינית.
פתחתי את הדלת באיטיות והיא פשוט נכנסה, ונשקה לשפתיי בחום.
"שכחת את המטען שלך אצלי אתמול", היא אמרה לי, "אבל הבאתי לך
אותו כי אני יודעת איך אתה שונא לכבות את הפלאפון שלך".
היא נכנסה למטבח ומזגה לעצמה כוס מים ואני רק רצתי עם המטען אל
השקע הקרוב, מברך את הידיעה שכל הבעיות שלי בעולם נפתרו, חברה
שלי לא עומדת לעזוב אותי והפלאפון שלי לא יכבה אף פעם.

אכלנו משהו, עשינו סקס ושמנו סרט בטלוויזיה, משהו מצחיק. אחרי
שהיא נרדמה על הספה הלכתי להתקלח, לא לפני שווידאתי שהפלאפון
שלי דלוק ומונח מאושר בעריסתו, יונק בחום מעירוי החשמל שסיפק
לו המטען הנאמן.
כשיצאתי מהמקלחת היא קראה לי לבוא רגע.
"צלצל לך הטלפון קודם כשהיית במקלחת", היא אמרה בקול שקט, "מי
זאת 'מלי קיבוץ'? ולמה היא מתקשרת אליך ב02:00 בלילה?"
איפה גיא זוהר כשצריך אותו, אני תמיד יודע מראש כשאני קם ליום
רע.