אט אט
ראשי מסתחרר
עיניי,
נעשות כבדות
מטושטשות,
בקושי רואות.
גופי,
נעשה כבד,
מאיים ליפול,
להישמט מעל הקרקע
הארורה הזו.


כבר לא יכולה
לעמוד,
כבר לא יכולה,
להחזיק,
כבר לא יכולה,
די.
כואב שם,
בצד שמאל.

עייפתי מלכאוב,
עייפתי
מלחיות.

ועכשיו,
אני נופלת,
ועכשיו,
עיניי מתמלאות
מי מלח
עכורים,
אני לא רואה דבר.
נשימתי נעתקת,
אני צונחת,
אל האדמה
הזועקת,
הרותחת,
והיא צורבת את עורי,
מכה בו,

אינני יכולה לנשום,
אינני יכולה לקום,
אינני יכולה לחיות,

הכאב הזה שבפנים,
לא נתן לגופי מנוח
הכאב שליבי הקטן,
קרס תחתיו,
התפוצץ,
נדם,
פסק
לפעום.




אני צורחת.
צרחה של חיה פצועה
זעקה
שליבי
מכריח אותי
להוציא מגופי
המאיים מלשבות,


אבל אתה כבר לא שומע.