היא הייתה די מאושרת. לא לגמרי, אבל לפחות באופן ממוצע, אם לא
יותר. היה לה מקום לישון בו ואחו ירוק וריחני והיו גם כמה פרות
שהיא הגיעה איתן ליחסים די קרובים. אולי לא ברמה של שיחות נפש,
אבל בהחלט ברמה של לשבת ביחד, להעלות גירה ולקשקש. גם חיי המין
שלה היו משביעי רצון. פעם בכמה זמן היו מביאים איזה פר חסון
ובעל און שהיה מענג אותה בדרך כלל, חוץ מהפעם ההיא, כשהביאו את
הצעיר הזה, שרק הזיל ריר וגמר יותר מדי מהר.
בקיצור, חייה היו מספקים וזרמו על מי מנוחות, עד היום בו הגיע
החדש. היו לו עיניים יפיפיות, בהירות עם ריסים ארוכים והוא היה
שקט וגבוה והיה הולך איתן לאחו כמעט כל יום, אבל בניגוד לכל
השאר הוא לא היה צועק או מכה במקל. הוא היה מזמזם לו או שורק
וקוטף פרחים, ובזמן שהן היו אוכלות, הוא היה פותר תשבצים, שהוא
היה תולש מעיתוני נשים.
היא אהבה להסתכל עליו, ללכת קרוב אליו בדרך לאחו ולדרוך לו
בטעות על הרגל. היא הייתה בוהה בו שעות, שוכחת להעלות גירה,
הפסיקה לאכול, כדי להיות חתיכה. בשבילו. הייתה לה הרגשה שזה לא
סתם ביניהם, שגם לו יש יחס מיוחד אליה. לא היו  לה הוכחות, אבל
זאת הייתה תחושת בטן. אינטואיציה בהמית, אפשר לקרוא לזה.
ביום רביעי אחד, היא ראתה אותו מסתכל עליה ומתלחש עם מיכה,
הרפתן. כל ארבע הקיבות שלה התהפכו. הוא התקרב אליה וליטף לה את
הצוואר והיא הרגישה צמרמורות עוברות לה בכל הגוף, מהראש ועד
העטינים. הוא לחש לה "את כל כך רזה..." והוביל אותה אחריו.
והיא הלכה בלב פועם מהתרגשות וכל הדרך חזרה ואמרה לעצמה:
"עדנה, תשכבי אתו בסוף, אבל קודם תשחקי אותה קשה להשגה". היא
המשיכה להגיד את זה לעצמה גם כשהסכין התקרב לראשה. היא סמכה
עליו בעיניים עצומות. זאת הייתה אהבה אמיתית.