[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני לא בטוחה שאפשר לדחוס מסת ימים  גדושה של מחשבות חסרי פשר,
על גבי הדף הווירטואלי הזה.
לא בכדי, אומרים שיום אחרי סיום תקופת התיכון, מתחילה תקופת
בחינות חדשה. רוב חבריי לתיכון, נכשלו כשלון חרוץ בבחינה. אין
ספק כי רובם התגייסו, חלקם התעתדו, ואני השתמטתי. אין ספק כי
כולם היו עסוקים בצבא בקבלת פקודות, לחלקם היו חברות, והרי אני
גם עבדתי.
למרות הכול, המשכתי להתקשר לכולם (משולש ברמודה שהורכב מחברתי,
הדיבוק שלי לאין ערוך, ושמנצ'יק). שאלתי לשלומם, כי 'נשתמע',
הפך לכל כך טריוויאלי. ואולי לא אזכה לשמוע אותו גם מחר? אז
המשכתי בשלי.

במהלך תקופת השירות הלאומי שלי, הצטיירה לי דמות מגושמת, אחד,
שרודף אותי בתודעה, גם עכשיו, בסתר. הדמות הזאת הייתה מובנת לי
מאליה בתיכון. 'כמו העץ שבחצר' - ממש כך. הדמות הזאת הייתה
פלוס אחד גדול עבורי. לצערי אני מבינה זאת בדיעבד. אז, כשהייתי
תמימה יותר, לקחתי אותו כמובן מאליו. לקחתי כל דבר כמובן
מאליו. היא העיבה על רוב מתחיי, השליליות והלחץ שהיה בתיכון.
הדמות הזאת הייתה מצחיקה, אולי קצת מוזרה, אבל אף פעם לא עשתה
את שלה, כששערותיי כבר רצו לסמור ממישהו. הדמות זאת, הייתה
חוויה אחת גדולה בשבילי, חוויה של רגעים קטנים ועצומים,
בדיעבד.

לאחר שירות הלאומי, התקבלתי למכללת "ספיר". זו הפעם הראשונה,
שעזבתי את הבית. הייתי מאושרת. רציתי להיפרד מכולם. אבל לא היה
אף אחד. שכחתי מכל האנשים שהיו שם בשבילי. ומיהרתי לחייג
לדיבוק, ולמסור לו שמספיק זמן הוא לא מילא את גופי באדרנלין,
שייכנס מאיזה חריר אחר. בקיצור, שיבוא לרמלה, ויהיו עוד כמה
אנשים שארצה להיפרד מהם. התביישתי. זה כל כך מצחיק להיזכר בזה
עכשיו. התמימות שהייתה אז, שוכנת בי גם היום. הוא הבריז לי,
כששקר לבן חותם את שפתיי. רציתי אותו לעצמי, לא היה עוד ממי
להיפרד חוץ ממנו באותו יום אחרון. אכזבתי אותה, כשהעדפתי
להיפגש איתו. חבל שבאותו רגע, לא עמדתי מתחת לאיזה עץ. אולי
קקי היה נוחת עליי, מעיר אותי, ולא דופק אותי פעמיים.

עוד שכבת מצפון עטפה, וחיממה את מה שנשאר לי מהלב, באותו היום.
הרגשתי נבגדת. אנה גראד בגדה בכבודה ובעצמה.
אני, שהטפתי בסתר לאנשים שלא טרחו למצוא זמן, ולברר. ואולי כבר
מחקו אותי ממשרד הפנים, ואני רק ישות נעלה ואילמת?
המשכתי הלאה, אבל הייתי עדיין תקועה.
חברתי המשיכה להתקשר, ללא מחלות אגו. גם כשלא יצא לנו כמעט
להיפגש.

כשהגעתי ל'ספיר' ב-06, הייתי נשאית הדיבוק האפלטוני. איזה מן
גו'ק נכנס לי לראש? זה מצחיק, כי הוא אף פעם לא היה הטעם שלי,
מה שהתברר בהמשך כהדדי.
במקום החדש, שבו אף אחד לא הכיר אותי, את עברי, את מהותי, את
הרצון שהיה כל כך חזק, לראות אדם, שקשר לא היה בינינו בכלל.
לבלבתי במכללה - כמו צמח בר בנגב.
בימים הראשונים, שיצאתי עם חבריי החדשים למגורים, סיפרתי לאחד
הנייטרלים על החוסר פשר שלי. אני עדיין מרגישה ככה. זה מביך
ומטמטמם אותי. עברתי כל כך הרבה מאז ואני עדיין תקועה באותו
יום, באותם רגעים שהיו שייכים רק לאותה נקודת זמן. מאז השירות
לאומי, האובססיה לזיכרונות  גדלה. בסך הכול, זה היה סתמי. הרי
הוא לא באמת נזכר בזה עכשיו. אין לו טעם. זו רק אני. או גלגלי
המוח שלי, שאיבדתי בהם שליטה לחלוטין. נדמה לי שהדבר קורה רק
לשרוטים שבינינו. רק שהוא היה שרוט שפוט. כלומר, מזן אחר. אני
באמת לא יודעת איך גורמים לגבר להיות השפוט שלך. למען האמת, זו
גם לא המנטרה שלי.

אני אדם נוסטלגי, לפעמים מידי. אני עדיין תקועה ומתנצלת על זה.
לא ייאמן. הייתי חושבת מה הוא עושה ברגעים אלה, בשניות
המכריעות, שממשיכות להיות. לפעמים, הייתי שוכחת מה אני עושה
ברגעים אלה. אז, הייתי צובטת עת עצמי. בוכה על קסאם שנשפך
ארצה, ונרדמת.

בכל הזמן הזה, הייתה לי חברה אמיתית ברמלה, שלא עזבה אותי
לרגע. הטלפון בקומפלקס, או ליתר דיוק בתסביך (אם נעשה השלכה
אלגנטית על רגשותיי), לא הפסיק לצלצל, והפך לטלפון הפרטי
שלי... אף אחד לא התקשר לשם, חוץ ממנה. זה היה מצחיק ומחמם
כאחד.

הפעם הראשונה שהדיבוק ואנוכי נפגשנו, היה ביומולדת של אופיר.
הגעתי לשם במטרה להיפטר ממנו. לשפוך את כל החרא והרעל שבי. לא
מצאתי מילה טובה יותר, שתתאר את ההרגשה שהייתה לי כשראיתי
אותו. הסיגריות בבר, עזרו לי להמריא אל על, אך בכל רגע נתון
צבטתי את עצמי, כדי לא להיסחף. זה היה ערב מוזר. לא יצא לנו אף
פעם לשבת בתיכון, ולדבר באמת. כל ישיבה עליו מחוץ לבר, הייתה
נוחה לבריות. הסתכלתי עליו שבויה כשסיפר על האקסית שלו. בשלב
מסוים די קינאתי בה וחשבתי שהיא סתם מטומטמת. רציתי לקטוע אותו
ולהגיד לו, אך האומץ שלי, רק עמד דום. אף פעם לא הורדתי בפני
זר את הכובע, ופתאום נזכרתי מה אהבתי בו. הוא יותר מידי
אופטימי. אך מה לעשות, מוזרים למוזרים, ירבו. זו הייתה שיחה
אחרת, אולי כי שנינו היינו ברגעי משבר וחיפשנו אדם שלא ישפוט
אותנו. כשהחזירני הביתה, ביקשתי שיזכיר לי משהו לספר לו. כאילו
הייתי שוכחת. אז סיפרתי לו הכול, מא' ועד ת' עם קצת חיבוטים,
ומלים עילגות ומגמגמות שלא מסתדרות בתחביר נורמאלי...
מעניין אם הוא מנשק כל אחת שמעיזה לדבר באמת, ואז חוזר בו
למחרת. הייתי באמת מאושרת. כי סוף סוף לא התפשרתי, לא פגעתי
והעיקר הרגשתי. רק במכללה התבררה לי התחושה של למזמז ולגעת
שהכול כל כך סתמי. בדיעבד, אני יודעת שכל אחד בא ממקום שונה,
וסיפק את צרכיו, שגם הם היו שונים.

לכל נורמלית יש שריטה. אני למשל, לא יכולה לקחת דברים כחוויה,
בעיה. אין ספק שאני גם יודעת שעבר מלא זמן וניתקתי והחזרתי
ושוב ניתקתי קשר איתו, כי באמת רציתי לשמור על הגוף הקטן הזה.
אני בטוחה שהוא לא הבין את זה. הרגשתי שזה דפוק להסביר מצב
כזה.


מאז, ה-8.4, יום ההולדת של השמנצ'יק, זו נקודת הציון שבה אנו
נפגשים כל שנה. לא נראה לי שגם השנה.




הכיף הכי גדול הוא כיף של רגע, או אפילו שני רגעים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בירושלים האדמה
לא רועדת.

רק מתפוצצת.


כתומה בטראומה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/11/08 5:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אנה גראד

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה