לאחותי יש יומולדת. היא כבר גדולה ממש. היא בבית ספר בכיתה של
גדולים, ומותר לה לישון אצל חברות. לי עוד אסור, כי אני בגן.
וגם עושים לה יומולדת בבית לבד, ולא בגן עם עוד ילד כמו שעשו
לי.
חם. אמא אומרת שהאוויר לא זז, ופותחת את החלון ואת התריס
האפור. היא מספרת איך אחותי נולדה בקיץ, ואיך היא סבלה כשאחותי
היתה בבטן שלה והיה חם נורא והיא כל הזמן הזיעה. אבא שלי צוחק
ומזכיר לה שהוא היה מביא לה קוביות קרח מהפריזר, והיא היתה
מוצצת אותן כמו סוכריות בשביל להתקרר. אני שואל את אמא אם גם
כשאני הייתי בבטן שלה היה לה חם והיא מצצה קוביות של קרח כמו
סוכריות, והיא אומרת שלא, כי אני הייתי נחמד ונולדתי בחורף.
אני יודע שנולדתי בחורף. ביומולדת שלי תמיד לובשים סוודרים ולא
פותחים אף פעם את החלון ואת התריס האפור. וביומולדת שלי תמיד
יש קרמבו ולא ארטיקים כמו אצל אחותי. הרבה יותר כיף יומולדת
בקיץ.
אחותי מחליפה בגדים הרבה פעמים, כי היא רוצה להתלבש חגיגי. היא
צועקת על אמא שלי שנמאס לה, ושאין לה מה ללבוש, ואמא שלי צועקת
עליה בחזרה שהארון מלא בגדים, ושאנחנו לא רוטשילד. אחותי בוכה,
וסוגרת את הדלת של החדר שלה חזק, עד שחתיכה קטנה מהקיר נופלת
על הרצפה. אני רוצה לשאול את אמא אם אני גם יכול למצוץ קוביית
קרח כי קצת חם לי, אבל אז יש צלצול בדלת. אני הולך אחרי אמא
שלי לראות מי בא. זו השכנה שלנו, זיוה, עם הבן שלה. הוא קטן,
יותר קטן ממני, והוא אוכל הכול, גם ספרים וגם גרביים, ואפילו
אוטואים. אבל בגלל שאני הכי קרוב אליו בגיל, תמיד אומרים לנו
לשחק ביחד. אני מחביא מהר את האוטו מכבי אש החדש, שלא יאכל לי
אותו.
אחותי יוצאת מהחדר לבושה. אני חושב שהיא נראית מאוד חגיגית עם
המכנסיים הלבנים שלה, ועם הסרט בשערות, ואני חושב אולי להגיד
לה את זה, אבל יש לה פרצוץ קצת כועס, ואני מפחד, אז אני לא
אומר. אמא שלי אומרת לה לשטוף פנים, שירדו לה העיניים האדומות.
בדיוק אז מירי, חברה של אחותי, מגיעה. אני אוהב אותה. היא יפה
והיא תמיד עושה שטויות ודברים מצחיקים, ומשחקת איתי כשאנחנו
הולכים לגן שעשועים, ולא נמאס לה מהר כמו לגדולים האחרים. מירי
אומרת לאחותי: "איזה חתיכה את!" ואחותי אומרת: "באמת?" ונוגעת
בשערות שלה. מירי קורצת לי כשאחותי לא רואה.
הבן של זיוה מתחיל לאכול את הבובת סופרמן שלי, נוזל לו מלא רוק
על החולצה של סופרמן, והוא נרטב. אני הולך להגיד אותו לאמא,
אבל היא אומרת שלא עכשיו. האורחים כבר מתחילים להגיע. אני חושב
שהיא לא ממש מקשיבה לי, כי היא שולחת אותי לשחק עם הבן של
זיוה. אולי זה בגלל שכל הסלון שלנו מלא בילדים מהכיתה של
אחותי. הם יושבים על הספה ועל אדן החלון ומדברים ואוכלים כיבוד
מצלחות חד פעמיות ועושים רעש ופירורים. אמא שלי לא אוהבת
שעושים רעש ופירורים.
אבא שלי קורא: "תמונה!", וכול הילדים בכיתה מתחילים לצעוק איך
כדאי להצטלם. ילדה אחת עם משקפיים אומרת שהכי טוב זה לעשות
פירמידה כמו בקרקס, וילד אחר אומר לה: "נראה לך שנצליח, אושרת?
מה את חושבת שאנחנו, לוליינים בקרקס?" הוא זורק עליה במבה אחת.
היא זורקת עליו ביסלי גריל. אני רואה כמה בנים מתחילים לקחת
חופנים של כיבוד בשביל לזרוק על אושרת, אבל אז מירי מציעה
שכולם יישארו במקום שלהם ופשוט ישימו יד על הסנטר כאילו הם
חשובים. היא הכי יפה, אז כולם מסכימים, מפסיקים לזרוק כיבודים
ושמים את היד על הסנטר כאילו אם חשובים.
הבן של זיוה אוכל לסופרמן את הרגל. אבא שלי עומד עם המצלמה
ואומר: "אחת, שתיים..." אני הולך לבן של זיוה ומנסה לקחת ממנו
את סופרמן, כי אני רואה שהוא סובל. הבן של זיוה לא עוזב את
סופרמן, אבל הוא מתחיל לבכות. אמא שלי אומרת לאחותי: "קחי את
ניר, שיהיה גם בתמונה!". אחותי באה ולוקחת אותי על הידיים
למרות שבפעם האחרונה שהלכנו לגן שעשועים היא אמרה לי שהיא כבר
לא יכולה להרים אותי יותר, כי אני גדול מדי. סופרמן נשאר בתוך
הפה של הבן של זיוה. אבא שלי אומר לכולם לחייך וסופר עוד פעם:
"אחת, שתיים..." אני רואה את סופרמן מלא ברוק של הבן של זיוה,
ואני לא יכול לעזור לו. אני בוכה חזק, אבל אני סגור בתוך
הידיים של אחותי, וכולם מצטלמים, ואף אחד חוץ ממני לא רואה איך
סופרמן סובל. אני לא מבין איך הם לא שמים לב. אני כל כך רוצה
שתוריד אותי כבר, שתתן לי להציל אותו. |