עד ידמם ליבי צרורות צרורות של חרטה,
חמים עד קיפאון,
אשר ימיסו את האטימות, או שמא זו תמימות,
או אמונה עיוורת, מקסם שווא,
כלום לא היה ולא נברא?
עד ידמם הכותל את תחינות חסרי הישע
מבין קמטי ישישותו
עוד לא תבוא הישועה לכשיקרוס
באין דבקי האמונה לופתים את חלקיו
לבנה לבנה, תחינה תחינה
עד שיפרישו הנקבוביות שבעורי
את כל תקוות השווא, מבעבעות בתוך נזיד של אכזבה,
ובכל נים ועורק ורקמה
יחל להתמוסס הלוט שאת עיני כיסה שוב זה מכבר
וזה נמשך יומם אל תוך הליל
ולא מרפה, לוחש אל תוך אוזניי
מילים רכות הנלחשות אל עריסת הרך
אשר נולד אל תוך עולם של זעקות
רוקח בקדרת חיי שיקוי להסתבאות הנפש
לוחש שקרים אשר מרפים את נשמתי
ומרפרף ברוב גסות על סגור ליבי
עד ימצא מיכל קיבול עצום דיו
אשר יכיל את כל חבלי האהבה
לא תוכל נפשנו, השבויה במלחמה של פיכחון
לנשום לרווחה |
