קורים סבוכים של חיבוטים אופפים את ליבי
כמשולחת רסן מתרוצצת, אחוזת בעתה
שולחת ידיים מגששות, מפלסת את דרכי
אל מחוץ לפקעת המחשבות העבותה

רוצה לצלול לתוכך, אל כל החם והמוכר
בנתז חם של אהבה, לשטוף ממני את הזר
אתה יחיד ואין כמוך, אתה כוכב בשמי הליל
אתה מפיץ זיו חם שם טוהר, ומאחה קרעי הלב

אך כלום חמקת שוב עם שחר? ההזיה זו ותו לא?
הגם אתה תחוש ריחו של טחב? האם כבה כל העולם כולו?

האורלוגין מתעתע בי שנית
חלפו ימים וחודשים, אולי שנים?
אשוב לתור, לא אוותר ולא אנוח,
עד שאטבע בחיבוקיך החמים.

המתן מעט,
רק עוד מעט,
אני בדרך...