עודך אותו גזע של עץ
עבה ואיתן כמו פעם
גופך מהווה לי חוצץ
מפרידני מרוע וזעם
אתה נועץ שורשיך חזק באדמה
עלוותך משלחת ברכותיה לחמה
אתה כנשר הלופת בטפריו את טרפו
גם הנשר נותר לעיתים בגפו
היו עיתות, אז כסות של עלתה ירדה על חיי
והגיפה באחת את סוגריי עיניי
עורבים שחורים ניקרו בגלגלי ראותי
וריקנות אדישה אפפה את דמותי
בסבלנות הקזת את השחור מנשמתי
והפחת תקוות במגור ילדותי
אחזת בימי הצבועים שחור ולבן
והתזת עליהם גוונים של קשת בענן
פרשת כנפיים עטורות נוצות של שמחה
ולקחת אותי תחת חסותך
באים ימים, ועמם בדידות מנועת מצרים
באים לילות, והשמיים מנשבים ברוחותיהם הקרים
אך בסופם, אני יודעת, תמיד תבוא גם אתה
וכנפיך יהוו חוצץ ביני לבין הבעתה |
