זו היתה אחת השבתות הכי עגומות שהיו לי מעולם.
למרות אווירת השמחה וההתחדשות, ולמרות העובדה שזו היתה שבת
החתן הראשונה שנכחתי בה מזה שנים, היה לי קשה לשמוח באמת. ככה
זה כשאת לבד וסביבך כולם זוגות מתבגרים שיזדקנו יחד וימותו
יחד.
העייפות כמעט גרמה לי לקרוס לתוך נעלי הסירה החומות, ובארוחת
הערב נצמדתי לאמא כמו ילדה שמחפשת עיניים מוכרות, מחפשת את
החיבוק החם והזרועות המלטפות ונשענת על הכתף האמהית ללא הפסקה.
שמחתי כשסוף סוף סיימו לשיר, ספרתי את הרגעים עד שאוכל להתבודד
עם עצמי ולישון. את הקינוח אילצתי את עצמי לאכול, כדי שלא יתהו
אחר כך וישאלו אם משהו קרה. הדבר הכי גרוע שהיה יכול לקרות הוא
שאצטרך להסביר למישהו מהמבוגרים הדאוגים האלו מה מתרחש לי
בפנים.
כל כך כאב לי.
כשפסעתי לבסוף מותשת בשביל הצר שהוליך מבית הדודים לבית השכן,
אחרי שסיימנו לפנות את השולחן ולערוך אותו ליום המחרת, הרגשתי
כאילו כל חפצי בעולם הוא להפסיק ללכת ולצנוח לתוך הדשא הפראי
ההוא. אפילו לקרוא לא הצלחתי; ישבתי כמעט חצי שעה על הספה של
השכנים, עורכת דין ומאמן כדורסל לפי התמונות והספרים בחדר
העבודה, ואולי עשרה דפים הפכתי. אני, שמסוגלת לסיים ביום ספר
עב כרס ולשאוף ליותר.
ישנתי כל כך גרוע אותו לילה. המזרן הקפיצי איכשהו הרגיש קשה
ומנוכר, כאילו דחה אותי מעליו, והשינה ללא כרית, שמעולם לא
הפריעה לי, היתה הפעם מתישה. אפילו לא טרחתי לבדוק את השעה
בפעם הרביעית שהתעוררתי במהלך הלילה, רק התהפכתי לצד השני
וניסיתי להירדם שוב.
כשהעירו אותי בבוקר השעה היתה תשע, ואני ישנתי כבר יותר מעשר
שעות, והרגשתי כאילו לא ישנתי כלל. כל איבר בגופי הורה לי
להמשיך לישון, רגליי סירבו לזוז ממקומן וגוש עופרת כבדה התמקם
לו בתוך לבי השבור. בקושי רב הצלחתי לקום, וברגליים כבדות
עברתי לבית הדודים מתוך מחשבה שאולי מקלחת קצרה תעזור לי לאסוף
מעט כוחות ליום הקרב. ההרגשה היתה כאחרי הקזת דם, אלא שבאיברים
הקפואים שלי לא נותרה טיפת דם אחת.
גם בסעודת השבת השניה לא שרתי. להוציא את עניין השירה ליד
גברים, לא היו בי כוחות כדי להוציא מילה מפי, ובוודאי שלא
לשיר. הפעם, לאחר הזימון והברכה, בקושי טרחתי אפילו לעזור.
קמתי ברגליים כבדות ועפעפיים שמאיימים לצנוח בכל רגע, הודעתי
לאמא על פרישתי וסרתי לבית השני. הקריאה בספר הפעם נועדה רק
כדי לעזור לי להירדם מהר יותר.
אני חושבת שהחלום התחיל מייד. זכרתי את עצמי עוצמת עיניים
ונרדמת, ואז עברתי לעולם אחר.
ובעולם הזה, הייתי בחזרה מטיול משפחה עם אמא והאחים, ובאמצע
הדרך מהצפון הרחוק לביתנו שבמרכז אזל לנו הדלק, או שהתקלקל
רכיב מסויים ברכב, או אחד מן הדברים שקורים בחלומות כשצריך
להגיע למצב מסויים. ובאותו מצב, יצאנו אחי ואני מן הרכב אל
יישוב קטן שלצדו עצרנו, כדי לחפש עזרה. מתישהו במהלך אותו
חיפוש לסיוע מעדתי ועיקמתי בחינניות את הקרסול הימני, וקב צץ
יש מאין.
היה זה בדיוק אז שנכנסה בת הדודה לחדרון בו ישנו יחד, וקול
גריפת וילון הפלסטיק גרם לי כמעט להקיץ. במעורפל שמעתי אותה
נשכבת ומתכסה בשמיכה, ועם השקט שחזר חזר אליי גם החלום, בדיוק
מאותה נקודה בה נפסק.
הגענו, אחי הגבוה ואני הצולעת, לשדה קוצים ולצידו מוסך ישן ללא
מכוניות. בחור צעיר עם כיפה אפורה יצא לקראתנו, ובלי לשאול -
בחלומות הם תמיד יודעים הכל, רק בחיים איבדנו את היכולת להקשיב
מבפנים - הביא וואן גדול ואמר שיגרור אותנו עד הבית.
הדרך הביתה עברה מהר מידי, אבל ככה זה בחלומות. אני ישבתי
לצידו, כשהוא נהג, ולמרות שלא ידעתי את שמו ניהלנו שיחה עליזה
משך הנסיעה כולה. מאחור ישבו אמא והאחים, ואחותו, שהצטרפה
לחלום שלי בלי לשאול לרשותי.
בבית כולם הודו לו, ומשהו כאב בתוכי כשהבנתי, מתוך החלום, שכעת
יצטרך לעזוב. אמא הציעה לו עוגה וקפה לאות תודה, ואבא שמשום מה
גם הגיע הצטרף, ומשך כל אותה סעודה קטנה ישבתי עם כולם במטבח
כמו גוש מכורבל של צער ולא אמרתי מילה, ורק הקשבתי בחצי אוזן
לשיחה של אמא עם הבחור.
כשיצא הייתי זו אני שליוויתי אותו החוצה, מביטה בכפות רגליי
שחזרו לתפקד באורח פלא מאז נפגשנו, ורגע לפני שטיפס למושב הנהג
בוואן הלבן הביט בי במבט שנראה נבוך כמוני ואמר משהו מגומגם על
כך שנהנה להכיר את המשפחה. נשכתי את השפתיים והצטערתי על כך
שאין לי משהו טוב יותר להגיד, ובכלל, איך אומרים למישהו שלא
מכירים בכלל, שיישאר?
והוא נסע. הוא נסע, ואני נותרתי לעמוד בעיניים כמהות ברחוב שבו
נעלם. דמעות החלו להצטבר לי על הריסים ורציתי לבכות את התסכול
והטמטום שלי למישהו שיבין, ורציתי שיחזור.
על המדרכה מול הבית עמדה מישהי שנראתה לי מוכרת, ואחרי עפעוף
או שניים זיהיתי את חנה. חברה שלי מזה זמן מועט אומנם, אבל
אולי האדם היחיד שהיה יכול להבין בדיוק איך הרגשתי באותו רגע.
רצתי אליה חצי בוכה וחצי שמחה לראותה, ורק כשהביטה בי בפליאה
הבנתי פתאום עד כמה גדול הטמטום שלי. והרי יכולתי לתת לו את
מספר הטלפון שלי. יכולתי, ולא עשיתי זאת. וכרגע איבדתי כל קשר
וכל סיכוי להגיע אל האדם האחד שהתחבר ללבי בצורה הכי מדהימה
בעולם.
ואני התעוררתי, הקצתי לגמרי משנתי, ובלב הולם מצאתי את עצמי
שכובה על בטני על מזרן קפיצי בחדר עבודה קטנטן של אנשים שאני
לא מכירה. הרמתי את הראש כדי להביט בעיניים לא ממוקדות בספריה
שהשתרעה מקיר לקיר, מלאה בספרי הדרכה לחינוך גופני. הבטתי
מסביב כשדם סמיך דופק באוזניי וכמעט התחלתי לבכות כשהבנתי
שהרגע איבדתי אותו באמת - וללא סיכוי למצאו לעולם.
מתוך ערפול חושים של עייפות שלא התפוגגה לחלוטין ותקווה אחרונה
לראותו שוב בכוח הדמיון התכסיתי עד סנטר בפוך המגן והתפללתי
שיחזור אליי, אפילו רק בחלום.
כמו קסם, נרדמתי שוב מייד, ותמונת הרחוב שלנו התבהרה בעיני
רוחי, עם חנה מחבקת אותי ואומרת לי שהכל יהיה בסדר, ואחי שלפתע
התפרץ לחלום. מיררתי בבכי ובתסכול לשניהם על טיפשותי, ועל כמה
שאני מתגעגעת לאותו אדם שאת שמו איני יודעת אפילו, ולצדי שמעתי
את אחי אומר בצער שאכן, אנחנו מתאימים באופי, שנינו.
וכמו מתוך חלום שלף לפתע טלפון מכיסו ואמר לי בהתרגשות ששמר
בזכרון את מספר הטלפון בביתו של מושא חלומותיי. כמו שקורה
בחלומות, הדמעות על לחיי התייבשו באחת ונשענתי על גדר האבן
בעוד הוא חייג. כאשר החלו לדבר ואחי חייך למשמע שאלותיו עליי,
לא יכולתי להתאפק עוד וחטפתי את הטלפון מידו. חמקתי אל שביל
הכניסה לבית וסיפרתי לו במבוכה כי מרוב התרגשות שכחתי לבקש, אך
כי מאוד הייתי רוצה. מן העבר השני ענה לי קול שדיבר באותה
התרגשות עצמה, שאמר לי כי שכח גם הוא.
השיחה היתה יכולה להימשך לנצח, עד כמה נצח שיש בחלומות, אבל
חוטי השינה שלי החלו להיפרם מקשירתי המאומצת וידעתי כעת שאותו
אושר נמצא לי רק בחלום, וכי אותו חלום עומד להסתיים. במאמץ
עילאי דחקתי את הערות והשבת הלאה ממני מספיק כדי לומר לו את
מספר הטלפון, ולבקשו שישנן אותו ולא ישכח.
"0502288662, אל תשכח. בבקשה, אל תשכח. 0502288662. מוצאי שבת,
אני אחכה."
הוא הבטיח, בקול שנשמע לי כמו דרך ערפל, והערנות העיקשת חדרה
לבסוף ופרמה את קשרי חלומותיי.
פקחתי את עיניי מתוך כורח, ומצאתי מולי את אמי קוראת לי לקום
ולהתכונן לסעודה שלישית.
רועדת, עצמתי את עיניי אך לרגע, לאסוף ולו טיפת כוח כדי לחזור
לעולם המיואש בו חייתי, ודמותה של דודתי עלתה למול עיניי,
מזכירה לי שלא לשכוח את הבחור שחיכה לי ומגלה לי סוף כל סוף את
שמו.
יאיר.
"יאיר," לחשתי, נלחמת בכל הכלים שעמדו לרשותי כדי לגנוב עוד
דקה אחת של חוסר הכרה. "יאיר, אל תשכח אותי. 0502288662,
0502288662, אל תשכח. אל תשכח. תתקשר, אל תשכח." ובעודי מלמלת
שוב ושוב את המספר, מנסה בכוחות שלא היו לי להחדיר אותו
לתודעתו של הרחוק ממני, התיישבתי, עיניי פקוחות וכל גופי רועד
מהלמות לבי.
הרעידות לא פסקו כל אותו הערב. בסעודה השלישית טעמתי רק מעט,
בודקת כל דקה כמה זמן עוד נותר עד למוצאי שבת, עד שאזכה סוף
סוף לדבר איתו. הפעם, נמצאו לי הכוחות לשיר. כשקולו הרועם של
דודי החל בשירת 'בלבבי משכן אבנה' רעדו מיתרים בנפשי, וכשעבר
עוד שורה הצטרפתי בקול בלתי נשמע לשטף הקולות; 'ולנר תמיד אקח
לי את אש העקידה, ולקורבן אקריב לו את נפשי, את נפשי היחידה.'
וחשבתי, כי לא היה זה מקרה אשר הביא אותו לשיר דווקא באותה
סעודה את אחד המזמורים האהובים עליי, אחד שלא שמעתיו שר
מעולם.
כאשר נכנסו הגברים מתפילת ערבית ופנו להבדלה, נשענתי על מסעד
הכורסא הסגולה בסלון הדודים, ועם כל ברכה נוספת שאמר הסב הזקן
של משפחת החתן, קפץ משהו בלבי עוד מעט הלאה.
בעוד כולם מתחבקים לפרידה ומודים בכל לב למארחי השבת, רצתי אני
אל החדר בו ישנה אמי ושלפתי את המכשיר. בלב הולם המתנתי
שיידלק, ומרגע שעשה כן לא הזזתי אותו מכף ידי. לאחר העמסת
המטען על הרכב חיכיתי למטה ברחוב עד אשר יירדו השאר וניסע. לא
יכולתי לשאת את הקרבה המציקה של אנשים באותו רגע. רק עמדתי ליד
הרכב, רועדת מהתרגשות וציפייה, והטלפון אחוז בחוזקה בידי.
היה זה אז כאשר צלצל.
בלב הולם הבטתי בצג המואר. מספר לא מוכר. ביד רועדת לחצתי על
הכפתור.
"הלו?" קולי נשמע חלש אפילו לי. בלעתי רוק שהצטבר לי בחלל הפה
ורעדתי עוד מעט.
"הלו?" ענה לי אותו קול מוכר, אותו קול שחיכיתי זה שעות לשמוע
שוב ועד לרגע זה לא ידעתי אם בכלל אשמע שנית. במקום כלשהו
בתוכי משהו נפתח ופרח, כמו שושנה לאחר חורף ארוך וקפוא.
"יאיר?"


הפגישה האמיתית הראשונה שלנו התקיימה באחד המקומות האהובים
עליי בעולם.
אני זוכרת בדיוק את הרגע, את התחושה, כשהלכתי בין המון האנשים
ברחוב לקראת הנקודה שבה קבענו להיפגש. ככל שהתקרבתי למרכז
המעגל המשורטט על המדרכה הואצו דפיקות לבי, כמו באותה שבת בה
חיכיתי שיתקשר למספר שזכר מחלום. על שפת המעגל נעצרתי, לא
יודעת אם להמשיך הלאה אל הנקודה המדויקת. הבטתי סביבי, באזור
שהיה מדולל יותר באנשים, ואז ראיתי אותו.
הוא היה בדיוק מולי, הגיע מקצהו השני של הרחוב, הלך לקראתי.
ידיי רעדו בעוד הוא התקרב, מביט בי ומזהה אותי כמעט באותו רגע
בו זיהיתי אותו. הוא פסע עד לקו המתאר של המעגל ונעצר על
שפתו.
שאפתי נשימה עמוקה לקרבי והתחלתי לפסוע לעברו. זה אל זו צעדנו,
בצעדים איטיים ומלאי ציפייה, לא מסוגלים להסיר את המבט אחת
מעיני השני. במרכז המעגל נפגשנו, מרחק  נשימה בודדת ביננו,
ועמדנו לרגע, דוממים, מעכלים את הנס, וסביבנו נדם הרעש.
ואז הוא חייך, ואני חייכתי אליו, והשקט התפרק אל תוך האחד
שהפכנו להיות.