אי שם בארץ רחוקה, חי מלך גדול. הוא משל בארץ רחבת-ידיים וגר
במערכת ענקית של ארמונות -מלוכה, עם אשתו היחידה, פילגשיו
הרבות, שריו ומשרתיו.

עד מהרה מתה עליו אשתו, בהותירה אחריה בן יחיד. עקב היותו עסוק
בניהול המדינה, הניח לילד לגדול בפיקוחם של משרתיו ופילגשיו,
יחד עם שאר בני הפילגשים. אבל רק הבן הזה, שנולד לו מאשתו
האהובה והחוקית היחידה, ראוי היה למלוך אחריו על פי חוקת
המדינה. ואף שהיה לו מעט מאד זמן פנוי, הקפיד המלך להקדיש שעה
אחת בשבוע לשוחח עם הילד ולבלות איתו זמן איכות.

אבל כשהגיע הבן לבגרות, נעשה אביו המלך עסוק עוד יותר בענייני
המדינה. הוא הקצה לנסיך הכתר ארמון משלו במערכת הארמונות
המלכותית, והעניק לו קצבה קבועה, כשכל צרכיו משולמים מאוצר
המלוכה, בתוספת סכום נדיב לדמי-כיס. אז הורה לנסיך הצעיר לבקש
ראיון עם הוד מלכותו בכל פעם שיזדקק למשהו, או בכל פעם שירצה
לשוחח איתו.

יום אחד עייף המלך מלמשול בארצו. הוא מינה את יועצו המשנה למלך
למושל יחיד עם זכויות מלאות, ופרש לארמון קטן ומבודד. מכל
מקום, הותיר בידיו את הזכות הרשמית לבטל כל החלטה של המושל בכל
עת שיחפוץ.

בינתיים הנסיך הקדיש את רוב זמנו לבזבז את קצבתו השופעת
וליהנות מהחיים. עוד הרבה לפני פרישתו של אביו, ביקוריו להיכל
המלך, שמתחילה שמר עליהם בקביעות מדי שבוע, הלכו ונעשו תכופים
פחות ופחות, עד שפסקו לגמרי.

יום אחד התגעגע המלך לראות את יורשו ובנו האהוב. הוא שלח משרת
לקרוא לו, אך הנסיך היה מחוץ לביתו, בבילוי. המשרת השאיר לו
הודעה כי אביו מבקש לראותו.

הנסיך, שלא היה בראש שלו לשעשע את אביו המזדקן והטרחן, דחה את
העניין מליבו ושכח מזה.

אחרי מספר חודשים, שוב נזכר המלך בבנו. הוא שלח אחריו שוב, עם
אותן תוצאות.

כעבור מספר שבועות, חזר הנסיך מבילוי סוער. הוא מצא במעונו
הנסיכותי מחכים לו חיילים מהמשמר המלכותי. הם הציגו בפניו צו
מעצר חתום על ידי הוד מעלתו המושל, המורה להשליכו לכלא לאלתר.
כל טיעוניו היהירים והפצרותיו עלו בתוהו - הוא נלקח בכוח,
הושלך לתא מעצר קטן ובילה בו את הלילה.

בבוקר, הוא דרש מהמשרת שהביא לו ארוחת בוקר: "קח אותי אל
המושל!" "הוד מעלתו המושל מסרב לראות אותך", היתה התשובה. "למה
אני פה?" "את זאת תדע בבוא הזמן".

בהדרגה איבד האסיר את יהירותו, והוא נהג לשבת בקדרות ולהרהר
במצבו.

בסופו של דבר החליט הנסיך לשלוח מכתב לאביו המלך.

"התלבש בבגדיך הנסיכותיים ובוא איתנו", ציוו עליו מספר חיילים
מהמשמר המלכותי, שהגיעו עם השליח בחזרה מהמלך, ולקחו אותו
למעונו המבודד של המלך.

המלך קיבל את בנו בקרירות, והאזין לבקשתו בפנים קפואות. כשסיים
הנסיך, אמר לו:  " 'בוקר טוב', בני. טוב שסוף סוף התעוררת.
איפה היית כל השנים האלה?

"כל שרציתי היה שתבקר אותי ותשעשע אותי בקולך הערב. הרבה בנים
לי, אך כולם מפילגשים; אתה היחיד שאני באמת אוהב, זה שנולד
לאשתי האהובה והחוקית.

"אני הוריתי להשליך אותך לכלא כדי ללמד אותך לקח. כעת אתה
בן-חורין לחזור לארמון שלך, אבל הקצבה שלך מבוטלת. תיאלץ לבקש
ממני אישית כל דבר שתצטרך".

למה ה דורש מאיתנו להתפלל אליו? האם אין הוא יודע מה אנחנו
צריכים בלי שנגיד לו? מה, הוא לא יכול לתת לנו את מה שאנו
צריכים בלי שנתפלל ונתחנן לזה?

התשובה היא במשל שזה עתה סיפרתי. אבינו אוהב אותנו, והוא אוהב
כשאנחנו חושבים עליו, נזכרים בו, ומקדישים לו את האהבה ותשומת
הלב שלנו.

תפילה היא הרבה יותר מלבקש מה דברים. זהו אקט של עבודה
ודביקות. בתפילה, אנו מכירים בכך שהא-ל הוא היחיד ששולט בכל,
החל במזון שלנו, בבריאות, ועד לשלום בעולם, מהכוכבים בשמים ועד
לחרקים הקטנטנים באדמה. אנחנו מבקשים את קרבתו ונוכחותו, את
אהבתו וחסדו, ומבקשים את מה שאנו זקוקים לו, כפי שנסיך מבקש
מאביו המלך האהוב.

נכתב בחודש האביב, תשס"ח