[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נחום ונגרוב
/
המפתח: חלק ראשון

המפתח (חלק ראשון)

סיפור מדע בדיוני בהמשכים

פרקים א-י


א. מערת האשכולות

ביום שבת אחד אחר הצהריים שיחקנו במחבואים בגן האשכולות,
והתחבאתי ליד המערה.
לפתע ראיתי הבזק אור בתוך המערה. התקרבתי לשער הברזל והסתכלתי.
עמד שם אדם כבן שלושים, לבוש מדים אפורים. היה לו זקן חום כהה,
ארוך. הוא ניגש אל השער וניסה לפתוח אותו.
שאלתי אותו: "מה אתה עושה כאן?"
הוא אמר: "תעזור לי לפתוח את זה".
עניתי לו: "אי אפשר, זה נעול".

באותו רגע שמעתי רעש מאחוריי. הסתובבתי, וראיתי בועה בצורת חצי
כדור, עשויה מחומר שנראה כפלסטיק כחול שקוף למחצה, מרחפת מספר
סנטימטרים מעל הקרקע. יכולתי להבחין מבעד לחומר דמוי-הפלסטיק
בשתי דמויות יושבות.
לפתע נפתח חלון קטן בבועה. מתוכו הבזיקה אלומת אור לכיוון
המערה. האלומה פגעה באיש לבוש המדים האפורים. הוא גנח והתמוטט.
הבועה המריאה אל על ונעלמה.
הסתכלתי על האיש השרוע, ולפתע הוא התחיל להיעלם, פיסות פיסות,
עד שנגוז לגמרי.

"הנה אתה!" שמעתי צעקה מאחוריי. הסתובבתי. היה זה יהושע. הוא
פנה לאחור ורץ אל עבר הספסל ששימש לנו כבסיס למשחק המחבואים.
לא היה לי סיכוי להשיגו. אף על פי כן, עשיתי את עצמי כרץ
אחריו. "אחת שתיים שלוש יונתן!"
                                                           
   
ביום ראשון חזרתי לשם לבדי, באותה שעה. עמדתי שם והשקפתי על
המערה.
האיש הופיע שוב, באותו מקום כמו אתמול. הפעם הוא לא ניגש לשער,
אלא עמד שם וחיכה.
שוב הופיעה בועה, דומה לזו שהופיעה אתמול. הפעם נפתחה דלת בצד
שמאל, ושתי דמויות לבושות בחליפות מחומר קשיח כל שהוא, וחבושות
קסדות שכיסו להן את כל הראש והפנים, קפצו מתוכו. הן אחזו
בידיהן מכשיר ריתוך, והפעילו אותו על השער עד שהוא נעקר. הם
גררו אותו הצידה, והאיש פסע החוצה. אז הם נכנסו חזרה לבועה
שלהם והמריאו.
האיש במדים האפורים חייך אליי ושאל אותי: "איך קוראים לך?"
"יונתן", עניתי לו. "ואתה?"                                  
                             
"חורב. בוא ניכנס".
נכנסתי איתו למערה. הוא ניגש אל הקיר שממול, שלף מכיסו פנס
והתחיל  להאיר בו על הקיר ולכבות אותו לסירוגין, בקצב משונה.
לפתע נגלל הקיר שמאלה וחשף פתח. "תיכנס", אמר לי חורב.
היססתי.
"הנה, קח את זה." הוא תחב לידי את הפנס. ואז, ללא כל התראה,
פיסה אחר פיסה, הוא נעלם, בדיוק כמו אתמול.
החלטתי לבדוק את הפתח המסתורי. עברתי בו, כשאני מדליק את
הפנס.
לפתע שמעתי רעש גרירה מאחוריי. הסתובבתי. הפתח נגלל למקומו
הקודם.
לא היתה דרך חזרה.
                                     




ב. נחמן
                                                           
   
ניסיתי במשך מספר דקות להאיר עם הפנס על הקיר, לדפוק עליו ומה
לא, אך לשווא. הייתי לכוד במנהרה, והמוצא היחיד היה קדימה.
המנהרה היתה צרה וארוכה, והתקדמתי בה בזהירות כדי לא לקרוע את
הבגדים יותר מדיי.
באחד העיקולים נפתחה המנהרה אל תוך חדר קטן ודי ריק. דקות מספר
לאחר שנכנסתי לתוכו, החליק הקיר וסגר את פתח המנהרה.
סריקה יותר מעמיקה של החדר גילתה תרמיל קטן. שפכתי את תוכנו על
הרצפה: שק שינה מקופל, סידור "תהילת השם", ושקית עם כריכים,
פירות ובקבוק מים.
מבט בשעון הראה לי שהשעה כבר הייתה רבע לשבע בערב. נטלתי ידיים
והתפללתי "מעריב".
הוצאתי מכיסי את הטלפון הנייד וניסיתי להתקשר הבייתה. דומה היה
שהבטריות נגמרו. זה היה לא סביר, שכן רק הבוקר הטענתי אותן.
אבל עם עובדות אין מתווכחים. אכלתי את אחד הכריכים, שתיתי מן
המים, כיביתי את הפנס והלכתי לישון בשק השינה.
                                                           
   
כשהתעוררתי, היה אור בחדר. בדיקה מהירה גילתה את מקורו - חלון
קטן  מקדימה. בחדר היה גם שולחן וכיסא, ועל השולחן - מסך מחשב.
המחשב אמר: "נ נח נחמ נחמן", והשתתק.
אמרתי: "מאומן?" הוא ענה: "עדיין לא. כשנגמור לאמן אותך, תהיה
מאומן".
אמרתי: "תאמן אותי".
מתחת לשולחן נגללה מגירה ועליה ג'ויסטיק. התיישבתי על הכיסא,
ועל המסך הופיעו שתי דמויות וביניהן כדור פינג-פונג. הדמות
הימנית נראתה כמו דחליל, והשמאלית - כמו ילד עם פיאות מסולסלות
וכיפת צמר ענקית שרקום עליה באותיות ענק "נ נח". הכדור נע לעבר
הילד. הדפתי, והוא נע לעבר הדחליל. הדחליל הדף בחזרה. הופיעה
הספרה "1" מלמעלה, והכדור נע עכשיו מעט יותר מהר.
                                                           
   
לפתע אמר קול: "יונתן! מה אתה עושה?" היה זה חורב. הוא עמד
מאחוריי.
איבדתי את הריכוז של המשחק.                                  
                             
"כמעט עברתי את ה-300 נקודות", אמרתי.
"נו באמת", ענה. "אתה לא חושב שעברת את הגיל?" הוא לחץ על אחד
מלחצני הג'ויסטיק. המסך הבהב ושוב  נדלק. המחשב אמר: "נ נח נחמ
נחמן". חורב אמר: "משיח". המחשב אמר: "משיח לא בא, משיח גם לא
מטלפן". מה שהזכיר לי. "חורב, אני רוצה לטלפן הביתה, שלא ידאגו
לי".
"אין צורך", אמר. "הם יודעים כל מה שעליהם לדעת".
"מה קורה פה?" שאלתי.
"פה? כלום. סתם מחשב שאוהב להתחכם".
"לא, בכלל. איך הופעת קודם, במערה..."
"טוב. נסביר לך הכל, לאט לאט".
מסתבר שחורב הגיע מהעתיד. שנת 5974 לבריאת עולם, ליתר דיוק. או
2214 לספירה הנוצרית.
החבורה שהוא משתייך אליה מנסים להשיג מישהו מהתקופה שלי, כדי
לחמוק מבעד למחסומי האין-זמן ולחלץ משם את המשיח. "אנשים מהזמן
שלנו רגישים לקרינה של המחסומים האלה", הוא הסביר. "אנחנו לא
יכולים לעבור".





ג. משיח, משיח

"אבל מי אמר שמותר לנו 'לשחק את אלוהים' ולהביא את המשיח
בכוחות עצמנו?" שאלתי את חורב.  היה זה בבוקר השלישי שלנו. הוא
היה תמיד משוחח איתי בשעות הבוקר האלה, ואז נעלם למשך היום,
ואז חוזר מאוחר בלילה וישן עד למחרת.
"סבא שלי סיפר לי פעם על מישהו, אחד יוסף דה לה ריינה, שניסה
את זה לפני כמה מאות שנים. התוצאות לא היו טובות".
"אנחנו חייבים לנסות", הסביר לי חורב בפעם המי-יודע-כמה,
והסבלנות מפנה את מקומה לעקשנות. "אחרת... אתה יודע שמדינת
ישראל לא יכולה להחזיק מעמד בכוחות עצמה מול הכוחות העויינים
המכרסמים בה מבית ומחוץ. כבר בזמנך היהודים הם מיעוט, ושומרי
המצוות הם מיעוט-בתוך-מיעוט. בזמן שלנו המצב רק מחמיר.
האנליסטים שלנו מעריכים כי אם לא נעשה מאמץ להביא את המשיח
עכשיו, בנקודת הזמן שלנו, בדור הבא יהיה זה כבר מאוחר מדיי
מכדי להציל את המצב".
"ואתה לא סומך על הקדוש ברוך הוא?" שאלתי.
"הקדוש ברוך הוא עוזר לאלה שעוזרים לעצמם", היתה התשובה.
את שארית היום ביליתי בניסיונות למצוא את הפתח דרכו נכנסתי, או
כל פתח יציאה אחר.

למחרת אמר לי חורב: "היום תבוא לפגוש את המנהיג הרוחני שלנו,
הרב שלום מרדכי אלישיב. אולי הוא יצליח לשכנע אותך".
הוא שלף פנס והאיר על ריבוע קטן בקיר. הקיר נגלל הצידה וחשף
מנהרה רחבה ונוחה להליכה. אחרי מטרים ספורים יצאנו למדשאה
מוריקה, שבקצה עמד משהו שדמה לאופנוע דו-מושבי. חורב עזר לי
לעלות למושב הצדדי ונכנס בעצמו למושב הנהג. "תתחגר", הוא
הפטיר. עשיתי כן.
מגן מחומר דמוי-פלסטי שקוף למחצה הקיף אותי מ-3 צדדים. הנסיעה
הזכירה לי טיסה במסוק, כמו זו שהשתתפתי בה בגן-השעשועים בקיץ
שעבר. כעבור כמחצית השעה הגענו ליעדנו.

הזקן היה לבוש גלימה לבנה ועטוף בטלית ותפילין. הוא הסביר לי
שבכל דור ודור היו יחידי סגולה שעסקו בהבאת המשיח, ושזו חובתו
של כל יהודי שנדרש לסייע לכך לעשות כן.
הוא אמר: "התכלית האמיתית של קיומו של המין האנושי עלי אדמות
הוא להקים את השכינה מעפרה ולהשיב מלכות בית דוד למקומה. השואה
קרתה בגלל שהיהודים שקעו בגלות וסרבו ברובם להשתתף במאמץ
הציוני-רוחני לבניין הבית השלישי".
חורב הגיש לי מיץ אשכוליות קר בעוד הזקן ממשיך לדבר.
"לאחר דורות רבים של לימוד קבלה ותפילה נתגלה משמים לאבא שלי,
הרב נתן שלמה אלישיב, מצאצאיו של מחבר הספר 'לשם שבו ואחלמה',
סוד הגאולה.
"המשיח הוא אדם בעל כוחות עליונים וידע טכנולוגי עצום, שהגיע
מהעתיד. בעזרתו נוכל להביא את הגאולה האמיתית והשלמה ולהקים
השכינה מעפרה ולהשיב מלכות בית דוד למקומה.
"אבל יש גורמים שעויינים אותנו, והם מבקשים להביא את האנושות
לאובדנה. לשם כך הם כלאו את המשיח מאחורי מחסומים בלתי-עבירים
למסע-זמן.
"בלתי עבירים עבורנו, כלומר. בחלקך נפלה הזכות להיות שליח
ההשגחה העליונה לעבור את המחסומים האלה ולהביא את המשיח. האם
תיטול על עצמך את התפקיד?"

השתכנעתי. נראה היה שהוא יודע על מה הוא מדבר.
בכל מקרה, לא יזיק לנסות. וחוץ מזה, נראה שזה יותר מעניין
מהשיעורים בתלמוד של הרב הרשקוביץ בבית הספר.





ד. יעד שגוי

צנחתי לקרקע מהרכב. "בהצלחה", נופף לי חורב וחייך. הוא סגר את
הדלת והמריא.
המקום היה שומם, עם מספר סלעים זרועים פה ושם. השעה היתה 7:15
בבוקר.
התחלתי ללכת ישר, בהתאם להנחיות שקיבלתי. היה עליי ללכת שעות
מספר, עד שאגיע להרים, ואז לתור אחר מערה, מנהרה, או פתח
בקרקע.
עצרתי לנוח. שתיתי מעט מים מהבקבוק שברשותי. המשכתי ללכת.
לפתע שמעתי עורב צורח. הוא נאבק באיזו שהיא ציפור טרף ענקית.
די מהר היה העורב שרוע מת, והציפור האחרת פרחה לה.
ניגשתי לציפור המתה, ומתוך דחף רגעי תלשתי נוצה שחורה ותקעתי
אותה בדש חולצתי.

לאחר מספר שעות נוספות של הליכה, הגעתי להרים. ישבתי לנוח
קמעה. אכלתי ארוחת צהריים מהתרמיל שנשאתי עמי.
המשכתי ללכת מסביב למצוק. שום פתח מכל סוג שהוא לא נראה לעין.

עצרתי לנוח ולהתפלל מנחה.

המערה היתה חשוכה ומאיימת, והאור מהפנס היה חלש מכדי לפזר את
הקדרות. הלכתי אל הקיר המרוחק והארתי עליו פעם אחת, ספרתי עד
חמש, הארתי עליו פעמיים, ספרתי שוב, הארתי עליו פעם נוספת, ואז
ספרתי עד 20 והדלקתי את הפנס שוב. הקיר זז. נכנסתי.
בצד השני, משהו נראה שגוי. נאמר לי לחפש בניין ישן-למראה עם
שער ברזל. במקום זה, ראיתי לפניי כפר קטן עם בקתות
פרימיטיביות-למראה. הקיר נסגר מאחוריי והפך לסלע מוצק.
לא הבנתי. איפה הבניין ההוא? איפה שער הברזל? ומה עושה פה הכפר
הזה?
ניסיתי להאיר בפנס על הסלע מאחוריי, אבל הוא המשיך להיראות
כחלק אינטגרלי של המצוק.
התחלתי ללכת לאורך המצוק, אולי הבניין הדרוש לי נמצא קצת
הלאה... אחרי שעה ומחצה חזרתי. חלפתי שוב על פני הכפר הקטן
והמשכתי עוד שעה ומחצה. עדיין שום שער ברזל לא נראה.
החלטתי לחכות ללילה, ואז לחמוק אל תוך הכפר ולסייר בו תחת חסות
החשיכה.
התפללתי מעריב, אכלתי שני כריכים ופירות, שתיתי מים, כיוונתי
את השעון שלי להעיר אותי בעוד שעתיים ונכנסתי לשק השינה
להתחמם, עד שיהיה חשוך מספיק למשימה שלי.

לפתע התעוררתי. ניסיתי לשפשף את עיניי אך לא יכלתי להניע את
זרועותיי. מצמצתי אך לא ראיתי כלום. חשתי בד כל שהוא על עיניי.
חשתי דחיפות והבנתי שנושאים אותי. ניסיתי לצעוק אבל פי היה
חסום. אז היכתה בי ההכרה: ישנתי יותר מדיי ונלקחתי בשבי  על
ידי גורם בלתי ידוע. רגליי היו כבולות אף הן.

הונחתי על גבי מזרן קש. לאחר מספר דקות הוסר הבד מעיניי ומפי,
וידיי שוחררו מכבליהן. רגליי נותרו כבולות בחבלים חזקים.





ה. בציפורני כוהני המולך

נערה דקת-גיזרה, גדולה מעט ממני, שאלה אותי אם אני רוצה מים.
עניתי: "כן, תודה - גם לרחוץ ידיים וגם לשתות". היא הביאה לי
כד גדול ביותר, מעץ, עם מים, וגיגית לשפוך אותם לתוכה, ורחצתי
את ידיי ופניי. היא הושיטה לי מגבת. אז הלכה והביאה לי קנקן
חרס עם מים רעננים וצוננים וספל חרס. בירכתי "שהכל" ושתיתי
מספר כוסות, לאט.
"מה אמרת שם?" שאלה הנערה, בלא מעט חרדה. "בירכתי את השם,
שבדיבורו הכל נהיה", עניתי.
"מיהו השם? ומאיזה עם או שבט אתה?"
"השם הוא אלוהיי, ואני יהודי", עניתי.
"ששש..." לחשה. "אנחנו ממלכת ישראל כאן, ואבא שלי הוא הכהן
הגדול של המולך".
עמדתי לשאול אותה מי לעזאזל הוא המולך, אבל היא כבר לא היתה
שם.
לפתע נזכרתי... אי אלו שיעורי תנ"ך... מסתבר שאלה היו עובדי
אלילים מסוג נתעב ביותר על ידי השם... נזכרתי במעומעם במשהו
לגבי הקרבת קורבנות אדם.
היבטתי סביבי. הייתי בחדר קטן וחשוך, עם פתח קטן לאוויר ואור
ממעל לדלת נעולה.

נער מבוגר ממני במספר שנים הביא לי מגש עם לחם וצלחת אוכל.
תהיתי אם האוכל כשר, אז נמנעתי מאכילת הבשר והסתפקתי בלחם,
בשעועית ובירקות, אחרי שעישרתי אותם ליתר ביטחון.
לאחר הסעודה הנער הופיע ונטל את המגש, הצלחת והסכו"ם. הוא יצא
ונעל את הדלת. התפללתי שחרית ושכבתי לנוח על המזרן.
לפתע נפתחה הדלת. "קום", נצטוויתי על ידי גבר נמוך, כהה-עור.
רגליי שוחררו מכבליהם ונאמר לי ללכת אחריו.
הובלתי החוצה לכיכר רחבה, שבה נאסף כל הכפר. ניתן לי מושב
במעגל החיצון והשומר שלי ישב לצידי. הכיכר היתה גבוהה בשפתה
והשתפעה מטה לקראת המרכז, שם היתה במה קטנה. על הבמה עמד אדם
קשיש וגבה-קומה, עטוי בכתונת אדומה ואוחז במטה שחור.

"בני ישראל", פתח האיש, וכל הקהל השתתק. האיש כחכח בגרונו.
"אלוהינו המולך העניק לנו אוכל ובירך את מעשי ידינו. האם לא
נודה לו?"
הקהל צעק בחזרה, "השבח למולך!" "יבורך המולך!"
הכהן (כפי שהבנתי עכשיו כבר) המשיך: "בעוד שלושה ימים נקריב לו
זבח. בינתיים, אציגה נא בפניכם את העתיד להיות מוקרב".
השומר שלצידי דחק בי בצלעותיי. "רד", הוא לחש. לא זזתי.
הוא נאנח, וסימן למישהו בצידי השני. השניים הקימו אותי במרפקיי
והחלו לסחוב אותי לקראת הבמה. "בסדר, אין צורך לסחוב אותי",
נאנקתי בכאב. "אני בא".

כשהגעתי לבסוף לבמה, הקהל צעק והריע. הם כנראה חשבו שאשמש קרבן
ראוי. המולך יהיה מרוצה.
כשוך ההמולה, אמר הכהן: "נבצע את הפולחן בעוד שלושה ימים
מהיום, ביום חמישי עם הנץ החמה. נא לדייק". הוא עזב את הבמה,
מושך אותי בנחת אחריו.
"עליך לאכול היטב, כדי להיות כשיר וראוי לאדוננו", הוא אמר
בקול שקט. "שמעתי שלא אכלת מהבשר שהוגש לך היום. מדוע זה?"
תיארתי לעצמי שרק אחריף את המצב אם אסביר שאני עובד לה' אלוהי
יהודה וממלא אחר מצוות הכשרות שלו. אז החלטתי לשמור על שתיקה.
הכהן נאנח. "אתה מנסה להיות עקשן, אני רואה. טוב, הערב תקבל
עשרים מלקות ברצועת עור, אלא אם תאכל את כל מה שעל הצלחת שלך".
הוא הדף אותי אל תוך ביקתה קטנה ונעל את הדלת אחריי.





ו. דריה

"תגיד, יונתן... למה אתה לא אוכל את הבשר? אתה מנסה להרגיז את
אבא שלי?"
השואלת היתה דריה, הנערה שכבר פגשתי קודם שהיתה ביתו של הכהן
הגדול.
"ממה עשוי הבשר?"
"אינני בטוחה. מה שהזדמן לציידים ללכוד - ארנבת, בשר צבי, או
איזו חיית בר אחרת".
"ובכן, אני יכול לאכול בשר צבי אם הוא נשחט כהלכה ולא בא במגע
עם חלב או כלים שבאו במגע עם חלב", ניסיתי להסביר, "אבל בוודאי
שלא ארנבת או רוב חיות הבר האחרות".
"למה זה?"
"אלה הם ציווייו של השם".
"מי הוא השם הזה שאתה מזכיר כל הזמן?"
"זה הוא ה' אלוהי ישראל, אשר ברא את היקום כולו והוא האל
האמיתי היחיד".
"מה זאת אומרת, 'האל האמיתי היחיד'? לכל עם יש אלים אחרים,
בדרך כלל יותר מאחד...."
"האל שלנו הוציא את בני ישראל ממצרים והביא אותם אל ארץ ישראל,
וחולל עבורם המון ניסים בדרך. הוא אסר עלינו שיהיו לנו או
שנעבוד אלים אחרים כלל. הוא בפירוש אסר לעבוד למולך או להקריב
קרבנות אדם".

שתיקה השתררה.
"ובכן, אבא שלי אמר שאנחנו חייבים לזבוח ילדים צעירים למולך או
שהוא יתרגז עלינו ולא יהיה לנו אוכל", היא אמרה לבסוף.
"ואת מאמינה לו? מה תעשי אם הוא יחליט להקריב אותך?"
"לא תהיה לי ברירה אלא לציית. אתה לא מציית להוריך?"
לא היה לי מושג מה לענות.

באותו ערב לא אכלתי את הבשר.
השומר כהה-העור הפשיט אותי, קשר אותי על ספסל שהביא פנימה
והלקה אותי ברצועת עור. זעקתי בכאב. ואז הכל נהיה שחור.
הייתי חלש מכדי להתפלל מעריב כשהתעוררתי בחשיכה. רק חזרתי
ולחשתי: "אלי, אלי, למה עזבתני?" עד שנרדמתי שוב.
למחרת קיוויתי שדריה תבוא ותדבר איתי, אבל היא לא באה. שאלתי
את הנער שהביא לי ארוחת ערב עליה.
"לא ראיתי אותה היום", הוא אמר. "אני אנסה לברר".
הפעם לא הלקו אותי אחרי ארוחת הערב. נראה ששוביי התייאשו.
אחרי מעריב שכבתי ער, מנסה לחשוב על תוכנית. ידעתי שעליי לחשוב
על משהו אם אני לא רוצה להיזבח למען אלוהות טיפשית ולא קיימת.
אחרי כמה זמן קמתי והתחלתי לחפש בחדר.
בפינה בצד המרוחק של המיטה, מצאתי את הפנס שלי. מצאתי גם את
הנוצה השחורה של העורב המת ונעצתי אותה שוב בדש חולצתי.
מאחור היו כמה חביות חרס, מסודרות זו על זו בשורות ועמודות. הן
היו כולן ריקות.
בין העמודה השמאלית ביותר לבין זו שלצידה נראה היה שיש מרווח
קטן. הורדתי את החביות מהעמודה הסמוכה לשמאלית-ביותר אחת אחת,
בשקט ככל שיכולתי. המרווח התרחב די הצורך שאוכל לעבור בו.
לפניי היה קיר.
הארתי בפנס שלי על הקיר, ללא הרבה תקווה, סתם מתוך ייאוש.
להפתעתי, הקיר נגול בשקט הצידה, ומנהרה נמוכה נתגלתה. ללא
היסוס, פסעתי פנימה.
המנהרה הסתיימה בקיר נוסף. הארתי בפנס עליו אבל כלום לא קרה.
לפתע, שמעתי קולות מהצד השני של הקיר. עמדתי וצותתי.

"מריה, נזיד הצלופח היה מצויין". זיהיתי את קולו של הכהן
הגדול.
"אני שמחה שאהבת את זה", ענה קול של אשה. "דריה, למה את לא
אוכלת?"
"כי זה לא כשר", ענתה דריה.
"מה זאת אומרת?"
"ובכן, הנער ההוא שאנו מחזיקים בשבי אמר לי שאלוהי ישראל ציווה
את בני ישראל לאכול רק אוכל כשר. צלופחים אינם כשרים".
"מה השטויות האלה?" שאל אביה בכעס. "רק אנשי יהודה מקיימים את
החוקים המטופשים האלה. אין כל רע באוכל שמולך נתן לנו. עלייך
לאכול ולהכיר לו תודה".

"למה את לא אוכלת?" הוא שאל לאחר שתיקה קצרה.
"למה אנחנו זובחים נערים צעירים למולך? זה אכזרי. אני לא יכולה
להאמין שאל אמיתי יציב כאלה דרישות זוועתיות מעמו".
"אל תדברי כפירה. מה קורה איתך, אני תוהה. תיכף תגידי שאני אבא
רע ושהיית מעדיפה להיוולד לכופר יהודי".
שמעתי רגליים רצות וטריקת דלת. האבא נאנח בקול. "לא יודע מה
אעשה עם הנערה הזאת. היא עולה לי על העצבים".
"תירגע, יקירי, זה רק משבר התבגרות נורמלי. זה יעבור. תן לה
זמן", אמרה האמא.

ידעתי שעליי למצוא דרך להציל את עצמי ואת הנערה. לא יכולתי
להשאיר אותה בלפיתתו של האבא המפלצתי הזה.





ז. המנוסה

יום חמישי הגיע מהר מכפי שציפיתי.
העירו אותי בערך בארבע לפנות בוקר. "היום הוא היום הגדול", אמר
האיש הנמוך וכהה-העור שהיה השומר שלי בפעם הקודמת. "בוא איתי
והתרחץ". התלוויתי אליו לצד השני של הכפר. היתה שם בריכה עם
מים זורמים פנימה והחוצה - מתוך מעיין, כנראה.
לבקשת השומר התפשטתי ונכנסתי למים. הם היו צוננים כקרח. רעדתי.
"טבול את כל גופך, כולל הראש", צעק השומר שלי לעברי. עשיתי כך.
אז ניתן לי דלי גדול עם מים חמים, ששפכתי על עצמי. זה היה טוב.
נתנו לי גוש של חומר שלא זיהיתי. "שפשף בזה את עורך", הורה
השומר. זה היה סבון, מסוג פרימיטיבי.
כשסיימתי והתלבשתי בבגדים חדשים, שבהם הצנעתי את הפנס שלי,
הלכנו אל הכיכר המרכזית. באמצע היתה ערימת עצים גבוהה, שבמרכזה
היתה במה קטנה.
"אזור אומץ", שמעתי לחישה פתאומית מאחוריי. הסתובבתי. זו היתה
דריה. עמדתי לדבר אך היא סימנה באצבע על שפתיה שעלי לשמור על
שתיקה. היא נעמדה במרחק מטרים אחדים.

הכהן הגדול עמד באורח לאה ליד הבימה והחל בטקס. עד מהרה נדדו
מחשבותיי. לפתע דחק בי השומר שלי מאחור. "רד אל הבמה", הוא
מלמל. החלתי לנוע. הפנס נפל, וגחנתי להרימו. "עזוב את הדבר
המטופש הזה", נשף השומר. הרמתי אותו בכל זאת. השומר משך בגסות
בידי וגרר אותי בכוח מטה אל הבמה. סימנו לי לעמוד עליה, וכך
עשיתי.
לפתע היכתה בי ההכרה כי, אלא אם כן יארע נס, יום זה עתיד להיות
האחרון בחיי. נשאתי עיניי והתפללתי חרש לאלוהים: "אנא, אדוניי,
אלוהיי ואלוהי אבותיי, הושיעני..."
לפתע אמר הכהן משהו, וכל הקהל ירד על ברכיו. מבלי לחשוב, פשוט
ידעתי מה לעשות. זינקתי מעל הבמה והחלתי לרוץ. ידיים נשתלחו
לתפוס בי. חבטתי בהם בפראות והמשכתי לרוץ.
הכהן צעק: "תפשוהו!" עצרתי, סבתי לאחור והארתי בפנס על הבמה.
כלום לא קרה. כיביתי אותו, ושוב הארתי בו על ערימת העצים בסמוך
לבמה. הערימה עלתה בלהבות.
כל הקהל צעק, כמו מתוך רפלקס: "מולך הוא המלך! מולך הוא
האלוהים!" אבל לא חיכיתי להמשך. רצתי סביב למקום בו עמדה דריה
ולחשתי, "אחריי!" רצנו אל ההרים.





ח. בגבעות

המשכנו ללכת בקצב די מהיר עד שהקפנו כמה מצוקים והיינו מרוחקים
ומחוץ לטווח הראיה והשמיעה של הכפר. אז התמוטטנו ליד שיח קטן.
"אז, מאיפה אתה בדיוק?" שאלה דריה לפתע.
"ובכן..." פתחתי. "איך להגיד את זה... אני נוסע בזמן".
"אתה מה?!"
"אני לא מהזמן הנוכחי. באתי בחזרה מהעתיד. נשלחתי למשימה".
שתיקתה והבעת פניה הבהירו לי מה היא חושבת. "לא, אני לא משוגע
או משהו. תסתכלי למשל על זה". הראיתי לה את הפנס.
היא הביטה בזה כמי שרואה דבר כזה בפעם הראשונה.
הארתי בזה על האדמה לידינו.
"מה... איך אתה עושה את זה?" התנשמה.
"זהו כלי מיוחד שניתן לי על ידי אלה ששלחו אותי", עניתי. "יש
לזה כוחות מיוחדים בנקודות מסויימות ברצף החלל-זמן".
"במה?"
"ובכן... פשוט כשאני מאיר בזה על משהו, קרני האור הבוקעים ממנו
מהדהדים עם העיקולים הטבעיים בתזרים החלל-זמן ו..."
"טוב, בסדר. אתה אומר הרבה מילים שאני לא מבינה. נעזוב את זה
ככה. לאן אתה רוצה שנלך מכאן?"
"אין לי בעצם מושג... אני מניח שפשוט נסתובב סביב הגבעות האלה,
נחפש פתחים, מערות, מנהרות, שערים, כל דבר שעליו נוכל להפעיל
את הפנס הזה ולעבור חזרה אל הזמן שלי".
"אמרת שאתה בשליחות. היא הושלמה?"
"ובכן, לא. דבר-מה השתבש".
"מה היה עליך לעשות?"
"למצוא מפתח", נאנחתי.
היא הוציאה משהו מקפל בשמלתה. "כזה?"
"ובכן, כן. רק, שבמקום לפתוח מנעול-מרחבי פשוט, עליו לפתוח
מנעול-זמן גם כן".
היא נאנחה. אמרתי: "זמן להתפלל מנחה, התפילה של אחר-הצהריים".
התחלתי לומר את התפילות בעל פה.

אחר כך, כשהמשכנו במסענו, נתקלנו בפלג קטנטן הבוקע מתוך צלע
הגבעה. שטפנו את פנינו ושתינו.
"אני רעבה", אמרה דריה.
קטפתי מספר תותים משיח קרוב. "יש לך מושג אם אלה אכילים?"
היא אמרה שנראה לה שכן. אכלנו ארוחת ערב צנועה מהם. אחר כך
שכבנו על העשב ליד השיח. השמש תיכף שקעה ונרדמנו, מצטנפים זה
עם זו לשמירה על החום.

ביום השני המשכנו לתור אחר מעבר, אך לשווא. גם לא מצאנו כל
מאכל או מים. מילאתי כיסיי בתותים לאחר ארוחת הבוקר, ואלה
שימשו לנו לארוחת צהריים.
לפתע הגבעות פינו את מקומן למדרון חולי תלול המוביל מטה.
למעלה, בצד השני, היתמרו צוקים בלתי-עבירים. מתחת יכולתי לראות
ולשמוע את גלי הים התיכון.

הטיפוס למטה היה קשה, ואני ודריה נשרטנו קלות במורד. "מה זה?"
תהתה. "זה הים", הסברתי לה. "זה מלא מים אבל הם לא טובים
לשתייה. הם מלוחים". היא עמדה והשקיפה לרגע ארוך.
אז אמרה: "בוא נתרחץ".
אמרתי: "תורידי את הבגדים שלך קודם, כדי שיהיה לך מה ללבוש אחר
כך. שימי אבן עליהם כדי שהרוח לא תעיף אותם".
היא אמרה: " בסדר. אל תסתכל". הסתובבתי, עשיתי כפי שאמרתי לה
ונכנסתי למים.

לאחר שחייה קלה מסביב למפרץ מצאתי מערה. שחיתי חזרה. "בואי,
מצאתי מערה", אמרתי לדריה. "תתלבשי ותעקבי אחר קו-המים
שמאלה".
"חכה רגע", היא אמרה. "רחצתי את בגדיי ושמתי אותם לייבוש".
נאנחתי. "אני רעב, ואינני רואה שום דבר אכיל כאן. הנה, תלבשי
את אלה". הושטתי לה את החולצה והמכנסיים שלי.
לבשתי את בגדיי התחתונים, לקחתי את הפנס שלי והלכנו אל המערה.
הארתי בפנס על קיר המערה. הוא נגול הצידה וגילה מנהרה צרה.
"דריה", קראתי, "את באה?" היא נכנסה למערה. "לכי צמוד אחריי",
אמרתי.
נכנסתי, הנערה צמוד בעקבותיי. המנהרה נסגרה לחלוטין אחריה.





ט. חזרה לבסיס

"הנה אתה", נאנח חורב. "בוא, עלה לרכב".
מצמצתי, מופתע למראה השמש המסנוורת של צהרי אמצע הקיץ. "מהר,
אין זמן להתעכב פה", דחק בי.
היססתי. "ומה עם דריה?"
"דריה? מי זו דריה?"
הסתובבתי. לנערה לא היה זכר.
"מצטער, אני לא זז מפה בלעדיה", עניתי אחרי שיקול מה. "דריה
היא הנערה שהיתה איתי פה, הרגע. אני תוהה אם לכם יש יד
בהיעלמותה".
חורב נעץ בי מבט מוזר. "אין פה אף נערה, כפי שאתה רואה בעצמך",
הפטיר לבסוף. "אנחנו בכל מקרה לא יכולים להישאר פה. מצידי אתה
יכול להישאר פה ולחפש אותה לנצח. אבל אני לא יכול להשאיר איתך
את זה", אמר, וחטף מידי את הפנס.
הנגיחה שלי בחזהו הפתיעה גם אותי. אבל לא היה לי סיכוי נגד אדם
מבוגר, בשיא כושרו. השניים שהיו איתו אפילו לא היו צריכים
לעזור לו. נכבלתי והועליתי לרכב.

"היו הפרעות בתדרי הקרינה האין-זמנית", הסביר לי חורב, למחרת
בערב. "לקח לנו הרבה זמן לאתר אותך, ועוד יותר לתכנן את
החילוץ. היה לך מזל. יכולת להסתובב בין השערים עד שהיית נקלע
למערבולת-זמן, ומושלך ליקום מקביל כל-שהוא שאין ממנו מוצא".
"ומה עם דריה?" שאלתי. חורב משך בכתפיו. "הכל בידי שמים",
אמר.
"אמרת לי שהוא עוזר לאלה שעוזרים לעצמם".
"ובכן, היא תיאלץ לעזור לעצמה", הפטיר.
"חייבת להיות דרך שבה נוכל לנסות לאתר אותה", התעקשתי.
"יונתן, הלוואי והיתה. גם אותך לא היה לנו קל למצוא, אפילו
בעזרת קרינת-הזמן של הפנס".
שתקתי.
"ליל מנוחה. תחשוב על זה". הדלת נגללה אחריו.
נאנחתי. התפללתי מעריב, אבל מחשבותיי נדדו לדריה.

למחרת מצאתי שוב את מסך המחשב בחדרי. "נ נח נחמ נחמן", אמרתי.
על המסך הופיע פרצוף מחייך חבוש כיפה ענקית.
"אני צריך למצוא נערה בשם דריה", אמרתי לו. "ספר לי עליה", הוא
ענה.
לאחר שסיימתי, תשובת המחשב היתה: "לצערי, הנתונים לא מספיקים
לנסיון איתור". "אז אין דרך למצוא אותה?" שאלתי בייאוש. הוא
שתק. שעון חול הופיע על המסך ומתחתיו כיתוב: "מחשב נתונים".
לבסוף אמר: "אתה אומר שנתת לה ללבוש את הבגדים שלך?" "כן",
עניתי. "נסה להיזכר אם היה בבגדים האלה איזה פריט מיוחד, יוצא
דופן". אימצתי את זכרוני, אך לשווא.
"בינתיים, עליך להתכונן לשוב ולנסות לבצע את המשימה שהופקדה
בידך", העיר אותי המחשב מהרהוריי. "לחלץ את המשיח".
לא עניתי.
"תראה, יונתן", הוסיף המחשב לאחר שתיקה ממושכת. "במה יכולים
שקיעה בגעגועיך לדריה וסירובך לשתף פעולה לעזור לה, או לך? או
לכלל ישראל? שום תועלת לא תצמח מזה. אי אפשר לדעת בקשר אליה -
אולי תשובו ותיפגשו באיזה שהוא אופן. אבל אם תמשיך להתעקש,
תישאר כלוא פה. כיצד זה יעזור לך לשוב ולפגוש אותה?"
"טוב", עניתי. "המשימה הקודמת שלי נכשלה. מה עכשיו?"
"חורב יתדרך אותך כשהוא יגיע", ענה. "בינתיים, אלמד אותך לקרוא
כתב קירילי".
"וכיצד זה יקדם את המשימה שלי?"
"הכל יוסבר לך בהמשך".





י.  הספרייה

שוב פעם חזרתי על התהליך. הארתי על הקיר, ספרתי עד חמש, הארתי
שוב פעמיים, ספרתי שוב עד חמש, הארתי שוב פעם אחת, ספרתי עד 20
והדלקתי את הפנס.
הפעם כשעברתי דרך הקיר הנגלל, עמדתי בחצר ישנה מרוצפת. חציתי
אותה אל עבר שער ברזל, בבניין שנראה כאילו עברו עליו לפחות
מאתיים שנה. הבריח היה חלוד. הסטתי אותו, פתחתי את השער,
וירדתי במדרגות. באוויר היה ניחוח ספרים ישנים ואכולי-עש. הדלת
בתחתית גרם-המדרגות נפתחה בחריקת-צירים אל תוך ספרייה ענקית.
נישקתי את מזוזתהדלת, מתוך הרגל, למרות שלא היתה שם כל מזוזה.
פי נצרב באבק שהיה צבור עליה.
הארונות היו מסודרים בטורים, וממוספרים באותיות קיריליות.
ניווטתי אל המקבילה הרוסית לאות למ"ד, וחיפשתי במדפים את הספר
שנאמר לי לחפש. הספר היה נתון בתוך נרתיק מתכת כבד. זכרתי
לכבות את הפנס ולהטמינו בתיק שלי לפני שנגעתי בספר עצמו, כדי
למנוע מקרינת הפנס להתנגש עם זו של הספר, והכנסתי את הספרון
לכיס החולצה. הסתובבתי לצאת.
לפתע שמעתי צעדים, ואת הדלת חורקת. קפאתי על מקומי.
הצעדים פנו לעבר טור הארונות המסומן במקבילה הרוסית של האות
דל"ת. בהיזהרי לבלי להשמיע רחש, זחלתי החוצה, חומק מבעד לדלת
הפתוחה למחצה מבלי להניע אותה, והחוצה.
כשעמדתי שוב מחוץ לשער הברזל, פתחתי את הספרון בפרק ל"ב
והתחלתי לקרוא בקול רם: "והנה על ידי קיום הדברים הנ"ל, להיות
גופו נבזה ונמאס בעיניו, רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה..."
השער התחיל לזהור ולהחליף צבעים.
ואז נפל חלק מהשער ברעש מצלצל, פוער בחציו העליון חור ענקי.
דרכו, נשלחה יד חסונה, תפשה בי בדש חולצתי, הניפה אותי באוויר
והעבירה אותי כאילו הייתי שקית מצרכים. הספר נשמט מידי.
"לומדים תניא, מה? משחקים בכוחות לא לנו?" הקול נשמע דקיק
וצרוד, כשל אדם זקן. הדמות שהוא בקע ממנה היתה גבוהה - כשני
מטרים - והגוון שלה העיד על היותה עשויה ממתכת כסופה.
"עזוב אותי!" צרחתי. הוא ציחקק, נשא אותי שוב לתוך הספרייה
ונעמד ביני לבין הדלת. ברחתי פנימה, והחלנו לנהל מרדף דמום
במסדרונות הצרים אשר בינות לארונות-הספרים הענקיים.
כשהוא היה כבר קרוב לתפוס אותי, נשמט לפתע כרך עבה וכבד מאחד
המדפים העליונים ונפל בדיוק על העורף שלו. הוא קרס. כרך נוסף
נפל על חזהו, ועוד אחד על בטנו. כרך רביעי, כפול בעוביו
מהקודמים, נפל על צווארו וריסק אותו.
כשהאיש חדל לפרפר ולחרחר, ניגשתי לנסות לעזור לו. כרך נוסף,
דומה לשלושת הראשונים, החל לנפול עליי. זינקתי לאחור ותפסתי
אותו בטרם הכה בקרקע. על הכריכה היה כתוב:

      Die Dialekte der nördlichen sächsischen
Stämme

                .im 6. Jahrhundert n. Chr
                         Buch V

הנחתי את הכרך בעדינות על הקרקע. ראיתי בצידו השני של המסדרון
סולם. גררתי אותו והחזרתי למקומם את חמשת כרכי המדריך הבלשני
ללשונות השבטים הסכסוניים הצפוניים במאה השישית לספירה, בזה
אחר זה, החזרתי את הסולם למקומו ויצאתי שוב מן הספרייה.


(המשך יבוא, אי"ה)







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עודד אמר לחשוף
שדיים!



מנחי ערוץ
הילדים מתפרעים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/2/09 5:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נחום ונגרוב

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה