לפני כל זה,
נתתי לך.
את הכול.

לפני כל זה,
נתתי לך,
להסתכל,
עמוק בתוכי.

נתתי לך,
להתבונן
היישר,
בנפשי החשופה.

נתתי לך,
את גופי,
הייתי שלך,
בכל איבר,
בכל כולי.

לפני כל זה,
נתתי לך,
להיכנס
עמוק
אל תוך חיי,
עמוק מדי.

נתתי לך,
להבין
מדוע אני כזאת,
מדוע אינני אחרת.

נתתי לך,
ואתה הבנת,
כי אתה עברת,
את הכאב הזה
את הגרוע מכול,
יחד אתי.

נתתי לך,
ללטף ברכות,
את נשמתי הפצועה,
וביחד אתך,
לרפא את כאביה.

לפני כל זה,
נתתי לך,
את כל לבי,
אפילו שידעתי,
שזה אולי
לא כל כך כדאי,
בשביל אותו הלב
שכבר היה פצוע
גם קודם,
כי אולי הספיק לו
ודי.

נתתי לך,
ורציתי לתת,
באמת ובתמים,
כי היינו שנינו,
פשוט
אוהבים.

אחרי כל זה,
אולי לא אוכל
לקחת
לעולם
את כל מה שנתתי,

אבל את לבי,
אקח.
אקח מידיך
שפצעו אותו
באכזריות,
ולא ריחמו,
כי ידעת,
שהיה הלב הזה,
כבר פצוע
ודואב.
דואב מדי,
בשביל להכיל,
לא צלקת אחת,
לא אחת,
אלא רבות.
וידעת.
וידעת שכך.
ידעת טוב מכולם,
כי לך סיפרתי,
רק לך, ולא לאחר,
על כאבו המר,
של הלב.

אך על הלב לא ריחמת,
ואני שחשבתי,
שלבך שלך יגיד,
ויאמר,
יציל את לבי שלי,
יעצור אותך,
מלחתוך את לבי הקטן,
מלבתר אותו
לאלפי חתיכות תועות
ואבודות.

ובעודך צופה במראה
ובעודך יודע טוב מכולם.
בכל זאת,
המשכת,
ולא הרפית,
צפית בלבי הקטן
מדמם לו.
והסתובבת.
והלכת.

וטעיתי,
כמה טעיתי,
כי לא ידעתי,
שתשאיר אותי מדממת
זועקת לעזרה,
ודווקא אתה,
למרות ששמעת,
את בכיי המר ביותר,
למרות שידעת...
שיש סיכוי,
שהפעם,
לא אנצל.


ואחרי כל זה,
אולי לא אוכל
לקחת
לעולם,
את כל מה שנתתי,
יותר מדי.

אבל את לבי דווקא אוכל,

עכשיו אני שומרת אותו,
מפניך,
כי לבי,

עכשיו הוא כבר לא בידיך.