היא פותחת את הדלת, אחרי שהסתכלה בעינית כמובן וביררה שהסתלק
כבר. אחרי הכל, כשכל הסצינות נגמרות היא תמיד מרגישה צורך לשבת
בחוץ, להתכנס בתוך עצמה ולנסות לסדר לעצמה בראש מה קרה הפעם.
תמיד אותו דבר: הזעם הופך לצעקות, הצעקות גורמות לו לברוח ולה
להתנתק, ואז באה ההיסטריה והייאוש והפחד שהכל נגמר, ושוב זעם
ואז פשוט תקווה, שיחזור כמו שהלך, באותה סערת רגשות שתהפוך
להשלמה.
היא יוצאת לפרוזדור ומשאירה את הדלת חצי פתוחה. פתיחת דלת היא
קריאה להשלמה.
דלת פתוחה לא מתפקדת רק כדרך נוחה לצאת ולהיכנס שוב אלא גם
מהווה פתח קטן, אופציה להכנסת אורחים, במקרה שלה היא יודעת
שבסוף, אחרי הכל תרצה שיחזור, גם עכשיו כשהיא מקללת ,בלב, בטח
בלב, הרי היא לא תתן לשכנים לחשוב שהיא משתגעת, בייחוד לא אחרי
ששמעו את הצעקות מקודם. היא יודעת שיחזור.
והוא מכיר את זה, חצי שעה- שעה מקסימום הוא יושב באוטו, מעביר
את התחנות רדיו בעצבנות, מקלל בצעקות, לפני כן מוודא שהחלונות
סגורים, מאגרף את ההגה, מסתכל במראה ואז דמעה יורדת ועוד שתיים
ואז שיר אהבה נוגה מופיע ברקע. הוא מרפה את האחיזה, ומסתכל
בשעון, זה לא משנה כל כך מה השעה, הוא יודע שהוא יכול לעלות
כבר.
המעלית נעצרת, הדלת נפתחת, פניה קופאות היא קמה לאט, מוחה
דמעה.
"הי" הוא אומר
"הי" היא אומרת
"מה נשמע?" הוא אומר בהיסח דעת
"הכל מצויין ואיתך?", היא מנסה לחייך
"בסדר גמור, בסדר גמור, תמסרי ד"ש" הוא מוציא מפתח, פותח דלת.
"גם אתה" היא צועקת לו כשהוא מנופף בידו וסוגר את הדלת.
"השכן" היא מתאכזבת ונכנסת הביתה במהירות, לא שמה לב שהדלת
נטרקת.
האכזבה מפנה מקומה ללחץ,ומה אם הוא לא יבוא? אולי אי אפשר
להמשיך ככה יותר ומה אם....
וללחץ מצטרפת שיכבה חדשה. והשכן... הוא בטח שמע את הצעקות
מלמטה וראה את הדמעות, כל כך הרבה זמן אנחנו מכירים, הוא בטח
יודע, חושב כל מיני מחשבות, לא... הוא לא מבין, אנחנו רק
צועקים, אף פעם לא מעבר לזה, אנחנו אוהבים, ולמה הוא לא בא
ואני לא יכולה יותר ולמה הוא לא בא ואני צריכה לישון ולמה הוא
לא בא?
היא מכירה את עצמה, אין ספק, הלחץ מגיע ואיתו גם הטישטוש, היא
הולכת בכבדות למיטה ונרדמת,מתעלפת לתוך בליל של כבדות,דמעות
וייאוש.
הוא יוצא מהאוטו, שוכח להפעיל אזעקה ובא לכיוון הבית, עדיין
חושש, הוא מסתכל בשעון, לא מצליח לקלוט מה השעה, "לא רלוונטי"
הוא אומר לעצמו, מרגיש שעכשיו זה זמן נכון לעלות.
הוא בא לפתוח את הדלת הראשית והשכן פותח לו אותה, גורר אחריו
שקית זבל.
"הי" הוא אומר
"אה... שלום" הוא אומר
"מה נישמע?" הוא מנסה לדבר
"בסדר, ראיתי את חברה שלך, אמרתי שתמסור ד"ש" אומר השכן כבדרך
אגב
"לא אמרה" הוא אומר בעצבים שמתעוררים מחדש
"כן זה היה קודם, לפני דקה" אומר השכן
"אההה... לאן?" משום מה הוא מרגיש צורך להשהות את השיחה
"זבל, כשיש זבל צריך לזרוק ואז סידורים אחרונים" השכן פושט
ידיו, מנסה לחייך
"כן" לוחש
"אז ד"ש אה?" אומר השכן, מנופף בידו השניה והולך.
הוא כבר פותח את הדלת,נכנס למעלית, המעלית נעה וכולו דרוך,
מקווה שהכל יעבור בשלום, שעוד כמה שניות יכנס ויחבק אותה והיא
לא תדחה אותו ותתחכך בזיפיו כהסכמה שכלום לא קרה, אין מהפכות.
הדלת נפתחת הוא יוצא ממנה ומגלה שהדלת סגורה, הוא רוצה להסתכל
בשעון אבל לא מצליח להרים את היד, קופא. הוא עומד ליד הדלת,
לא חושב על כלום, לא על שום דבר חוץ מזה שהדלת סגורה בפניו,
וזה לוקח לו כמה זמן להרים את היד, להסתכל בשעון ובדרך גם
לדפוק בדלת וכשלא עונים לצלצל ואז לקלל ואז לשבת, ליד הדלת,
מכונס בעצמו, וכל כך הרבה זמן הוא שם שהוא כבר לא יודע מה
לעשות, הוא חושב ללכת, אבל אין לו באמת מקום אחר שהוא רוצה
להיות בו כרגע. אז הוא יושב, וכשנמאס לו לחשוב עליה הוא חושב
על השכן, שבטח שוב שמע הכל אפילו את הקללות ובטח חושב עליו
ש... ואז הוא נרדם, ראשו שעון על הדלת שלה.
כשהשכן בא שוב, הוא לא מתעכב על השכן הישן. להפך,הוא רץ מהר
מעדיף שלא יתעורר כדי שלא יתחרט או יצטרך להראות שאכפת בצורה
מאולצת. הוא טורק את הדלת, פותח את החלונות, מטיל מכתב על
השולחן, ויורה. |