הזיה

האפילה נעלמת לאט, העולם מתכסה בכחול מעל, וירוק למטה.

"אתה חזרת לבקר אותי?" ילדה בשמלה לבנה נעמדה ממולי "או שרק
עברת פה במקרה?" היא הלכה סביבי ועם כל צעד הלכה ובגרה ושמלתה
שינתה צבעים. והלכה וגדלה ביחד איתה.
'מצטער אבל אני לא יכול לדבר איתך עכשיו...' עקבתי אחריה
במבטי, הרגשתי את העצבות מתעצמת בתוכי, אבל לא יכולתי לתת לה
להיכנס.
"נו... תגיד לי למה הגעת לכאן אם לא לבקר אותי..." זעם ניכר
בקולה, אך פניה היו שלוות.
'אני... אני לא בטוח...'
היא זרקה את ראשה לאחורה וצחקה לעבר השמיים. "שמעתם אלים, הוא
לא יודע!" העולם התחלף, בוץ היה בכל מקום, והשמיים אפורים
וקרים. "אתה יודע כמה כאב לי כשנעלמת, אתה יודע כמה כאב לאמא
כשאתה הלכת להציל את העולם בלי לומר לה מילה?" שדה מלא פרחים
צבעוניים הופיע מחדש, והשמיים היו מכוסים בעננים לבנים
ואפורים.
'אימך ידעה מי אני, החלטנו יחד שהיא צריכה להישאר מאחור
הפעם...' דמעות נקוו בעיניי.
"הפעם...?" היא צעקה עליי בזעם "אתה תמיד נעלמת, אפילו כשהייתי
קטנה!"
'דניר...' דמותה התחלפה שוב בילדה הקטנה בת החמש 'אימא שלך היא
זו... היא זו שהחליטה שיהיה יותר טוב אם לא תחיו בצל העולם
הגדול.'
דמעות צצו בעיניה "ומה איתנו, לא נחיה בצל העולם הגדול, אבל
אתה תמיד הלכת ללחום!" קולה נישבר בזעם. "אתה נטשת אותנו!" היא
רמסה ברגלה פרח סגול. "אתה נטשת אותנו בשביל לצאת למלחמה
בעולם!" היא צעקה עליי בזעם.
'דניר...'
"לא... אל תתקרב אליי!" היא השתנתה, גדלה ובגרה. השמלה התחלפה
בשריון שחור, וחרב חגורה לצידה הימנית. "אתה נטשת אותנו בשביל
עולם שלא האמין בך!" הכול השתנה בבת אחת, האדמה התכסתה בבוץ
ועצים עירומים ושבורים. השמיים שחורים, זועמים. משקפים את מה
שראיתי בעיניה. "אחרי הפעם האחרונה שעזבת להציל את העולם עם
חברייך, גלדסטון, ארקנדל, ואמרלין. אמא הייתה כל-כך שבורה
מבפנים שהחלטתי לצאת אחרייך." גשם קל החל לרדת "אנשים התחילו
לבוא אחרי, להיאסף סביבי. לא בקשתי את זה, אבל כל פעם שאמרתי
את שימך, אנשים החליטו לבוא איתי." אנשים החלו להופיע מאחוריה,
על כל מילה נוסף עוד אדם. הפנים שלהם היו שלוות, ריקות.
'כשחזרתי הביתה, אימך אמרה לי שאת עזבת ליראות את העולם. היא
הייתה עצובה, אבל היא אמרה שהיא ידעה שזה מה שיקרה.' מאחורי
החלו להיאסף אנשים, אנשים שבאו מרחוק. 'כששמעתי לראשונה על
הצבא שקם אחרי עזבת את הבית, לא רציתי להאמין' שני הצבאות
נעמדו אחד מול השני.
היא החלה לצחוק "אתה רצית עולם נקי ממלחמות, אבל יותר מדי
פעמים נתת בידי האנשים חרב ואש לחשל את נשמתם בתוך כבשן
המלחמה!" שני הצבאות הסתערו אחד על השני.

2.
המשכתי לעמוד מולה, בלי לעשות כלום.
היא שלפה את חרבה והרגה את כל מי שעבר על פניה.
'לא האמנתי שתהיי כזאת, לא האמנתי שתצאי למלחמה עד הסוף...'
גופות מילאו את השטח, כמעט ולא נשארו אנשים עומדים.
"בגלל זה הפסדת בפעם ההיא..."  עמדנו שנינו מעל גופה בשריון
אפור ומכוסה בוץ.
'בגלל זה הפסדתי...'
מספר אנשים רצוצים התאספו סביבה, מחייכים ומרוצים. אפילו למראה
הזעם שניכר בפניה. "ידעתי שתחזור, אתה תמיד חוזר... לכן הכנתי
צבא גדול." צבא שונה הופיע מאחוריה,הקרובים אליה היו מצולקים,
והתחלפו לעיתים. השריונות והנשקים נראו חדישים יותר. אך שום
דבר לא שינה את העובדה שהצבא ניראה גדול יותר.  "בסוף חזרת...
תמיד האמנתי שידעת מי אני באמת." האדמה התכסתה במספר שיחים
בודדים, השמיים הכחולים התכסו בשמיכה אפורה שהורידה עלינו
גשמים חזקים. "אבל אתה לא ויתרת, וידעתי שזה נועד לקרות." היא
נועצה בי את מבטה העייף והזועם כשהגופה שלי שהייתה בינינו
נעלמה.
חמישה אנשים הופיעו לצדי, שניים מהם לבשו גלימות לימני. שניים
רכבו על סוסים לשמאלי. והחמישי נעמד מאחורי. תוקע בשופר. ידיים
בקעו מתוך האדמה, ידיים שמשכו את עצמן החוצה. אנשים הגיעו
ממרחקים, כדי להתאסף מאחורי. 'את לא נתת לי שום ברירה, נאלצתי
להציל את העולם מהבת שלי עצמי.' שאגות של זעם בקעו מהשמיים
כשברקים החלו להכות באדמה שבין שתי הצבאות.
"לעולם לא אוכל לסלוח לך על ששכחת אותנו!" היא צעקה עליי פעם
נוספת כששני הצבאות הסתערו אחד על השני. הפעם היא לא החזיקה
חרב בידה. "אתה נלחמת בי, הרגת אותי, ושברת את צבאותיי. הכול
למען העולם שמעולם לא הכיר בך. למה?" היא הסתכלה בי כשהעולם
מסביבנו השתנה שוב. שלג החל לרדת משמיים על כל הגופות שהיו
מסביב. רבים מהצבא שלי נעמדו מסביב לחמישה שהיו איתי מההתחלה.
אף אחד לא הסתכל עליי. "אף אחד לא האמין בך, אף אחד לא האמין
שאתה תצליח להביא שלום במחיר ניצחון אחד. אך אתה עדיין האמנת
שהכול נכון, שכל מה שהאמנת בו עד אותו היום היה נכון. למה?"
'למה?...' הסתכלתי על הגופה שהייתה בין שנינו. 'למה באמת...'
הסתכלתי על הגופה בשריון השחור 'זה נכון שאף אחד לא האמין בי,
אלא רק האמינו בחברים שלי. אבל אני חייב להמשיך, על מנת שאוכל
להביא סוף לסיפור, ולהביאך לאימך.' העולם השתנה שוב. נעמדנו
שנינו על גבעה ירוקה ומכוסה בפרחים צבעוניים. שנינו הסתכלנו על
דמות מוכרת, זה הייתי אני, טיפסתי במעלה הגבעה כשאני מחזיק את
גופתה של דניר. 'שום דבר מזה לא היה חייב לקרות, אבל אימך ידעה
מראש שזה מה שיקרה. היא אמרה לי לפני התחתנו. היא אמרה לי את
זה עוד לפני שנולדת. והיא אמרה לי את זה שוב לפני שהיא מתה.'
הבטנו בי שנינו כשהתקרבתי לפתח הבית.

3.
דניר צחקה בזעם "אתה מעולם לא ידעת איך להתנהג, לא ידעת איך
לתפקד במשפחה אמיתית" עיניה ננעצו בי בזעם "אתה תמיד היית אשם
בעולם הזה, כי לא יכולת לוותר על הצדק המושלם והבלתי מנוצח הזה
שלך!" היא הסתערה עליי כשהיא מחזיקה חרב בידה הימנית. חרבה
התנגשה בחרבי. היא נצמדה אליי ולחצה אליי את חרבה ביד אחת.
העולם התכסה ברקים ורעמים, האדמה נשברה ולהבות פרצו מתוכה.
"אתה יודע מה הכי מצחיק, שאי-אפשר להרוג אותך, לא באמת. אתה כל
הזמן נעלם אבל תמיד חוזר!" הזעם שלה הדהד בעולם שמסביבנו כשהיא
צחקה לי בפנים. "אתה לא מסוגל למות, אתה יותר חזק מכולנו ביחד,
אבל עכשיו, עכשיו אינך יכול לנצח אותי. אותי! בתו של טרובדור
אומנטור, שוזר השקרים ומפזר האלים!" קולה חזר בתוך ראשי, מרעיד
את לבי.
'מה את רוצה ממני?'
"מה אני רוצה ממך, זה מה שאתה תמיד רצית מאיתנו, לחשל, לחזק,
ולפרק כשזה לא מוצא חן בעינייך!" הברקים התחזקו סביבה. "אתה
נילחם בהזיה ילד, אתה לא מבין את זה. אף פעם לא היית טוב
בלהבין דברים. אתה בסך הכול ילד מפוחד, אתה אפילו לא מבין לאן
אתה הולך!"
'אני יודע לאן אני הולך, אני הולך לבריאה!' השמיים החלו לבעור
באדום של דם 'אני הולך להביא לכם את החיים שמעולם לא היו
לכם!'
היא החלה לצחוק שוב "להלחם בבריאה, אתה באמת מאמין שאתה מסוגל
להגיע לשם. אתה שלא יכולת אפילו לסיים את המלחמה הנצחית שלך
בעצמך. אתה באמת מאמין שתוכל לצאת כנגד הבריאה!" ניצוצות החלו
לצאת מהמגע של שתי החרבות. "יודע מה, אתה ביקשת את זה. אני אתן
לך לעבור. אפילו שזה אומר הרבה. זה שאתה לא יכול לנצח הזיה
אחת." היא נסוגה אחורה, מפילה את חרבה לאדמה. "הטיפשים ההם גם
ככה ייקחו אותך אליהם. יאשימו אותך בכל האסונות שהיו בעולם
הזה." מראה של מגדלים בוערים, ואז אותם מגדלים שלמים תחת שמיים
כחולים. "אתה יודע מי אני... אתה יודע מה שאני הפכתי להיות
בשבילך, אבל אתה לא מבין מי אתה!" היא צעקה שוב כשהאפילה החלה
לעטוף אותי שוב. "איך אתה מצפה לנצח את העולם שלך, כשאין שום
דבר שמסתתר בתוך נישמתך..."

Yeah kimi no ni hikaru sabato (moeru kata)
At the desert that glitters like gold, (burning wind)

Daia no hana o sagashite (shitani suzukeru)
I`m looking for a diamond flower (wandering on and on)

Hajimete dame ka no tame ni ima boku wa ikite iru
This is the first time that I am living for someone