טוב, אז אני שוב כאן. זה הצעד הראש בתהליך ההחלמה.
בודפשט, קרעת את עולמי ובכל זאת אני שוב כאן.
אני מגיע אלייך תלוש, עם כל הסופים שיכולתי לגלות כאן מסובבים
סביב נישמתי. כמו חבל טבור שעומד לסיים את חיי לפני שהתחילו.
אני בא אלייך עם כל הצלקות שמשום מה עדיין מדממות עמוק בעין.
אבל עכשיו חזרתי אלייך בודפשט, כדי לנער את זה מחיי.
אם להיות כן, אני לא יודע מה אני מחפש.
ישבתי באותו מקום פעם אחת, לפני שבועות, חודשים, שנים, רק
חיכיתי לנקישה על הדלת הזאת, השקטה.
ועזבתי כבר את כל מה שחשבתי שאני, ואת כל מה שחשבתי שאני צריך
לברר.
רק רוצה להיות בטוח אם זה היה את או אני, שנתנו לי להרגיש כל
כך חופשי ואמיתי.
אבל כשאת מנשקת אותי... אני כבר לא יודע.
פשוט לא יודע...
כי זה משאיר ת'טעם של ריקנות, ואני חושב לעצמי -
מה אם אני פשוט סתם בדיכאון?
עיוור שמוצא מנוחה כאן בבודפשט?
אני חושב שאני מבלבל.
מבלבל את התשוקה החייתית עם התחושה שאני חלק מהמבורכים שקיבלו
את עצמם כמו שהם, מאושרים.
כשאנחנו נוגעים זה מבלבל...
מערבב את התחושה שאני לא מורגש ולא מודגש, עם זה שאני לא
מולבש
ואת הטעם של להיות אמיתי עם הטעם המתוק של הגוף שלך, מבלבל.
אני באמת לא יודע מה אני מחפש, אבל ראיתי כל כך הרבה ממני בך,
האני שכמעט שכחתי, האני שאני כל כך מתגעגע אליו - הצעיר
והחופשי שאני בך
אבל עדיין, זה לא אומר כלום.
אולי זה לא אומר שאני בכלל צריך אותך
אבל אני משער שאנחנו לפחות חייבים להיפגש, חייבים להיות קרובים
עוד פעם אחת כדי להיות בטוחים
ועדיין
מאחורי המיטה הזאת והדלת הזאת בחדר המלון שמריח כל כך לא כמו
שזכרתי - למען הכנות אני פשוט לא יודע.
יש לי תחושה שכאן יהיה פרק הסיום
או אולי רק רציתי ללבות את האש של החלום
שחלמתי פעם שאולי אני סוף סוף שייך
כאן יהיה פרק הסיום
אבל בתור התחלה צריך לפרום את התפרים.
