הבטתי בך מפרפר ולא מצליח להזכר, ולבי נצמד בחרדה אל אחורי בית
החזה. התרוקנתי מאויר. אם תלך אאבד כל כך הרבה.

ראשה מונח על החזה שלי. נשימותיה עמוקות ורגועות ומלטפות את
אזני, נשמעות היטב על רקע הלילה השקט, רק אוושה רפויה של
מאוורר זעיר מתערבת בהן. אני מביט בה ומחייך.

שנתיים וחצי וכבר מובן מאליך, לא דורש כמעט דבר, מתלונן רק
לעתים ומתרצה בקלות. שונה מאחרים. פשוט למראה, וחזק מרובם.
נמצא פה לא במקרה, נזקקתי לך, וזקוק עדיין.

עוצם את עיניי. לקול הנשימות מתווספים בראשי קולו בגרמנית של
פקיד שטאזי, מנגינה ששמעתי לפני שעה קלה ואנחות העונג, שלה.
הריח, שלה ושלי ושל שנינו יחד, מתגרה בי, מערפל את יתר חושי,
עד שנרדם.

עכשיו אתה חי וזוכר, ואצבעותיי מקלידות לזיכרונך את תחושותיי,
אתה חי כדי לאפשר לי זאת.

נגיסה אחר נגיסה, ולגימה מכוס גדולה, וסיפור מצחיק, ועוד אחד.
ווידוי. ונשיקה רפויה על שפתיים מלאות, ופרפר קטן, והילוך
נסיעה, ומיתר שכמעט ופקע אף שחלפו רק כמה רגעים.

התאמצתי להחיות אותך, לפתוח אותך ולתקן מה שצריך, לגבות תוך
זמן קצר את כל זיכרונותיך - הם זיכרונותיי, לפני שיימחו בשנית,
אולי לתמיד. ובלילה, כשנבדקת בדיקות אחרונות, וכבר התלוצצת עם
רופאיך, התפניתי להמשיך ולהחיות אותי, ולהתלוצץ עם רופאתי.