בעיר ההיא המהוללת בפי מתים,
בעיר ההיא המיוסרת והדחויה,
הפכת את פנייך לזיכרון מעורפל
ורטט ידייך החומד שקע בשכחה,
כי היית סתם שמועה אילמת,
השתאות מכושפת ונפרמת,
כי היית סתם שמועה אליה נגררתי
עד צמרות הזעם המחניק
ועד שעות השחק המאיימות,
כי היית שמועה אפלה ונעלמת
אוזלת בדממה בשברים של בכי,
לא אור הקיף אותך, לא מים ולא רוח,
פנייך המדומים הקיפו אותי בערפל
ואני ניסיתי לשנות את המרחק אלייך,
למדוד אותך על פי עתותייך השמוטות,
רק לרצוני, לתקוותי, למרחבי,
ופיך בער כמו לפיד של אפר,
כולו הבזקי חושך נעלמים,
כמה קרה הייתה ידך על מצחי,
אפופת עזובה וריח נימלט,
נהר של מוות בו צפתי כמו דג מת,
לשווא נמלטתי כמו עשן כבד,
לשווא חמקתי סעור מעומק החשיכה,
וריח משקלך החיוור ריחף כמו סיוט,
רק בושמך עדיין פה, אני נושם אותו,
למצוא לי פתח כניסה אל האין,
פה את, ענן זורה עילגות כוזבת,
פה את, כולך בתרי גוף והברות אילמות,
פה אני, חרב כולי בסדינו האפל של הזמן. |