זה הדבר האחרון שהיא הייתה צריכה הבוקר. באמת שלא הגיעה לה.
ועכשיו היא עומדת פה 8 בבוקר, כביש 4, פקק מהגהנום. ואיכשהו
הברקס התחלק לה. אפילו שריטה לא הייתה על האוטו של החיים, אבל
הנהלים דרשו את החלפת הפרטים הבסיסית והמייגעת.
חייל מעצבן, היא חושבת לעצמה, איזה מין ג'ובניק נוסע עם האוטו
של אבאל'ה לצבא? מהסוג הרע ביותר היא עונה לה במחשבותיה. מהסוג
שלוקח בטח את האוכל של אימא ארוז באיזה פלסטיק לחימום מהיר
במיקרו של האגודה למען החייל.
"טוב אם זה מספר הטלפון שלך, ויש לי את כל שאר הפרטים עלייך.
אני חושב שאפשר להמשיך.
רק תנהגי בזהירות אה? לא שווה להרוג את עצמך רק בשביל להגיע
לאיזו פגישה בזמן".
"שוב מצטערת, ותודה על ההבנה. פשוט פגישה גדולה זה הכל".
"אין בעיה, יום טוב ותשמרי מרחק הפעם אה?" החייל מבליח חיוך.
חן מחזירה לו אחד קטן. תחנק ג'ובניק מטומטם...

טל אבן חן, עשתה חיל בעבודה, עשתה חיל בצבא. עשתה חיל בעצם בכל
מקום אליו הגיע.
בספרי מחזור,היו כותבים מתחת לתמונה "אצנית למרחקים ארוכים,
תגיע לאיפה שכולם רוצים".
אימא תמיד הייתה מספרת עליה בגאווה אין סופית איך טל שוב עשתה
ככה וככה, איך היא נכנסה להיי טק כשזה עוד נקרא מחשבים.
ועל בעלה המקסים, אודי, שהיה בחור נאה, שבאמת השתבח קצת עם
השנים, ולמרות מה שחששו במשפחה השיער כולו נשאר יציב, ורק
הכסיף קצת  בצדדים. "הזדקן קצת מאז שקרה להם שמה עם שחר, את
יודעת רבקה" הייתי נוהגת אימא חלי להגיד.

אודי היה איש עסקים מצליח בחור שאי אפשר להגיד לו לא. הכריזמה
פרצה ממנו ופעם כל בחורות גבעתיים היו כרוכות אחריו. חוץ מטל
כמובן היחידה שאמרה לא. ואודי כמו כל איש עסקים אמיתי, רצה
לצלוח את הבלתי מושג, המטרה הנכספת עד אשר יצליח לעשות "מיזוג
מוצלח".

היא חותכת ברעננה דרום, מתעצבנת שוב על הפקקים האלה. דמעה אחת
בודדת מתחילה לבצץ בצידה של העין. "די טל, מספיק!" היא מצווה
בתקפיות, אבל עוד אחת מתחילה להתיישב לה בקצה. בכי שקט של
תבוסה מתחיל לפרוץ לו בשקט. בכי שגורם לה להיזכר... להיזכר
ולחזור למה שהיה ועדיף להשאיר מאחור בקופסת השלדים הקטנה
והנעולה היטב...

טל עושה לכולם שקט, הם מוכנים וטל דאגה כבר להכל. העוגה,
הבלונים, הכל מקושט כבר כל כך יפה אפילו ההורים שלו כאן. אודי
באמת יהיה גאה בה.
כולם מגששים במקומם בחושך,  רעשים נשמעים על הדלת, רחשים
מבצבצים מכיוון החנייה. לבסוף אודי עובר את המפתן.
"הפתעה!" האורות נדלקים, 'יום הולדת שמח מנוגן ברקע', ואף אחד
לא יכול לנחש מי נראה המום יותר. אודי, טל, האורחים, או הבחורה
הקצת צעירה עם הבלונד המחומצן שעד לאותו רגע נתלתה על צווארו
של אודי.

היא פונה ונכנסת לתוך רבין, היא מגבירה קצת שיר של פוליקר,
שמדבר על פנים מול פנים. אוף השירים האלה זה לא בדיוק המתכון
למה שהיא צריכה עכשיו. אבל היא כבר לא באמת יודעת מה היא צריכה
עכשיו. או שהיא לא באמת ידעה מה היא צריכה אף פעם.

עורכת הדין המפולפלת של טל יושבת לצידה. היא חברה עוד מימים
ישנים יותר... בימים שעוד כתבו על טל שהיא תכבוש את כל המקומות
הראשונים.
היא נראית נמרצת ורצינית, בקוקו גבוה והדוק וחליפה אלגנטית.
טל נראית בדיוק להפך, הכוחות המנטלים שלה עזבו ונזלו מזמן מן
הגוף העייף הזה.
"לפיכך אני רואה שעדיין אין שום סיבה לפיצוי רחב מדי מצד
התביעה, שהרי מצבה הכל..."
טל לא באמת שם. ולא אכפת לה משום גט, ושום תשלומים כשלהם. כל
מה שהיא רוצה זה את שחר בחזרה. ואת החיים שהיא איבדה.
היא חושבת שהיא רואה אותו לרגע, מציץ מאחורי השופט. אבל זה סתם
עוד תעתוע של אור וצל.

"אולי זה טוב שלא הצלחנו להביא ילדים." היא התיישבה סוף סוף.
על  קצת של סלע בקרבת מי החוף.
זה לא יום ללכת לים. המים צבועים בצבע פלדה קודר, הרוח נושבת
בחוזקה. אבל לטל זה לא מפריע, היא מחכה לפגוש אותו. אולי הוא
היחידי שיכול לעזור לה לצאת מן ההרגשה הזאת.
באמצע של הסיגריה היא חושבת, שאם זה היה מצליח, עכשיו שחר (זה
היה אמור להיות השם שלו או שלה) היה אמור/ה להיות כבר בן/בת 4.
אבל משהו בבטן זז לא נכון, והמי שפיר לא התאימו חדבר ההוא.
בסופו של דבר העובר לא הסתדר בסביבתו הטבעית. פשוט כך.
לרופא לא באמת איכפת.
ולמה שיהיא לו אכפת בעצם? והרופא רק צריך לנקות אותה וזהו. מה
אכפת לו. הוא לא רצח אותו. הוא אפילו לא היה צריך לקבוע שעת
מוות, שחר לא הספיק/ה לנשום את אויר העולם, לא צריך להכריז על
כלום.
היא שוב מרגישה ככה, "חסרת אונים". יכול להיות שמישהי שהייתה
אמורה להיות הרצה למרחקים הגדולה ביותר של השכבה פשוט רצה
במקום כבר יותר מדי שנים? עוד שאלה קשה לספר השאלות הקשות של
טל.

טל אבן חן כבר לא יושבת על סלע. היא עלתה אל הצוק. רגל אחת שלה
כבר באויר, מרגישה איך זה... למרות שהוא מאחר היא יודעת שהוא
יבוא בכל רגע.
"שלום טל"
הגלימה שלו אומנם רפויה ומרופטת, הפנים שלו לבנות כשלג הנצחי
של היקום אך החרמש שלו עדיין מצוחצח ונוצץ כמו תמיד. הוא מפציע
מבט ארוך של מכר ותיק לעבר טל. היא לא מתאפקת ומחזירה לו אחד
בחזרה.
"החלטת להגיע בסוף אה? כבר התחלתי להתייאש ממך... לא מתאים לך
לאחר."
"את מכירה אותי טל. אני לא מאחר, זאת את שמחליטה מתי אני
מגיע." אפשר להגיד שהוא חייך לעברה חיוך אירוני. "כמה זמן עבר
מאז הפעם האחרונה. 3-4 שנים?"
"4 שנים ושבוע בדיוק מאז הפעם האחרונה. אז יש לך איזה שהם עצות
בשבילי? אם יש למה לחיות אחרי זה? כי אם אני אופיע מחדש בדמות
של סנאי או היפופוטם, אני באמת אעדיף שתגיד לי עכשיו. נצח של
עינויים עדיף מאשר להדוף ציפורים מגופי השמן והמלא בוץ כל
יום."
"אף פעם אל תשתמשי במונח נצח. את לא יודעת מה את אומרת באמת.
את חושבת שמוות או בעל בוגדני זה קשה? נסי נצח של להיות הבחור
שמנקה בסוף אחרי המסיבה...
"המין שלכם תמיד היה יומרני ומלא הכרזות גרנדיוזיות. אבל לא
תמיד עומד במילה שלו. אני יודע, אני תמיד נמצא שמה בצד...
צופה.
"בסופו של יום אני הבחור שמנקה, בודק שכולם נעלו ואומר שלום.
אני עושה את זה יותר זמן מכל דבר אחר שקרה באנושות. ויש לי עוד
דרך ארוכה עד שאסיים את תפקידי. עד שהאחרון יתמוטט ויפול לבסוף
מרגליו. ואז אוכל ללכת לישון לבסוף."
טל עושה צעד קדימה לעבר הצוק. היא עומדת על הקצה עכשיו. רוחות
קרות מציפות אותה מלמטה דוחפות אותה קצת אחורה.
"אני מצטערת מוות. נראה שזהו זה, אין אחורה עכשיו נכון? זה
הפעם זה, מוות?"
מלאך המוות השתתק עכשיו. הוא עבר לצפות בה מן הצד.

דמעות חמות קולחות על פניה, היא נזכרת בהכל. הכל מגיח פתאום.
התיכון, ההבטחות להצלחה, הדברים שהיא חשבה שחשובים. ודברים
אחרים שדחתה ואולי בגלל זה הגיעה לנקודת האל חזור. הנקודה שאין
ממנה מפנה. נזק בלתי הפיך. ההפלה, הדעיכה, הריחוק והניכור
שהחלה להיווצר בינה לבין אודי לאחר ההפלה, פערים שכבר לא ניתן
לגשר עליהם.
אולי אם היא פעלה קצת אחרת שחר היה עכשיו לצידה על החוף, במקום
מלאך המוות שהיה היחידי שהיה בשבילה בזמנים הקודרים באמת. גם
אם לא הציע ניחומים לפחות היה אמיתי מספיק כדי להיות שם.

רגל אחת באויר. רגל שנייה באויר. טל צונחת עם הראש כלפי
מטה...
ונופלת נופלת נופלת...

"וואה וואה!" "נו אודי אולי מספיק כבר עם הצילומים האלה...
תסגור אותה. כן אני רצינית, עכשיו אודי!"
אודי סוף סוף עוזב את המצלמה ומתיישב ליד טל על המיטה. יכול
להיות שכולם חושבים ככה, אבל אודי בטוח שהיא התינוקת הכי יפה
בעולם. הוא לא יכול להפסיק לגעת בה, לנשק אותה, לשיר לה ולהגיד
לה שהיא הכי יפה בעולם.
טל לוקחת את היד שלו. הם מתבוננים אחד בשני, מבט ארוך. מבט של
רוגע. החלק הקשה עבר מאחוריהם. יש ביניהם מין הסכמה קסומה
כזאת, שלא צריך להגיד במילים.
הלידה הייתה מייגעת, אבל החלק הקשה באמת היה לפני חצי שנה. הם
חשבו שהם הולכים לאבד את שחר. משהו בבטן לא הסתדר, אבל אז...
בדיוק אז כשהם הובלו בפאניקה לבית החולים. והרופא כבר חשב שאין
מה לעשות, כאילו... כאילו הכל פשוט נעלם מאליו. כאליו איזה
מלאך ליטף את שחר והכל חזר להיות נורמלי.
טל לידו, שחר מוחזקת כנגד חזהו. מגונן עליה מפני העולם.
"איזה עיניים מהממות" אומרת האחות כשהיא בודקת שהכל כשורה.
"אימא שלי תמיד הייתה אומרת שהעיניים הם המראה לנשמה של האדם"

כשהיא יוצאת מהחדר אודי שם לב. "באמת עיניים מהממות, היא קיבלה
בדיוק את העיניים שלך טל. ירוקות גדולות כאלה שנועדו לראות
ולעשות חיל בעולם."
"נו אודי אל תגיד לי באמת שאתה מאמין לשטויות של הטיפשה
הזאת."
"מי יודע מאמי... אולי היא ירשה את הנשמה שלך"
"אודי אתה מוכן להפסיק לדבר של השטות הזאת. הדבר האחרון שאני
צריכה שהילדה תשמע שאבא שלה מצדיק איזה אחות מטומטמת שמאמינה
בגלגול נשמות. ולך תביא לי את התיק אני צריכה להתקשר לאימא שלי
להגיד לה באיזה משקל נולדה שחרל'ה".

כשהאחות יצאה מהחדר היא לא שמה לב שהיא נתקעה במישהו בעל הופעה
תמוהה במקצת. עם החרמש הגדול, והגלימה השחורה שלו היו אמורים
להבחין בו בקלות. אבל מסיבה משונה אף אחד לא ממש שם לב שהוא
עומד שמה ומסתכל.
עם המבט הנצחי והחיוך האירוני הזה שלו הוא מסתובב ומזכיר
לעצמו. שכל סוף הוא התחלה של משהו אחר...