את זוכרת איך, כשהיינו קטנים,
בלילה,
לפעמים,
כשפתאום נהיה קצת קר או קצת חשוך מדי
היינו יוצאים מהמיטה
והולכים דרך המסדרון, שאז נראה כל-כך ארוך,
אל המיטה של אמא?
ואיך שהיינו מעירים אותה בלחישות,
כי רצינו שרק היא תקום,
והיא הייתה תמיד מתעוררת כאילו היא בכלל לא ישנה
אלא רק שכבה במיטה וחיכתה רק לנו שנגיע?

וגם בימי שבת בבוקר,
שבכלל היה כמעט צהריים,
היינו דבר ראשון הולכים אליה למיטה
בהתחלה היינו מתכסים איתה ביחד קצת,
אבל ברגע שהיינו מתחילים לקפוץ על המיטה היא כבר הייתה קצת
מתרגזת
ואומרת בחיוך שאנחנו מגזימים ושכבר התחילו הסרטים המצוירים
בטלוויזיה,
את זוכרת?

ואת זוכרת איך שפעם,
אולי בעצם לא כל-כך פעם,
שאהבנו בפעם הראשונה
והיינו כל-כך שמחים,
ואז לא הבנו איך פתאום בעצם אנחנו לא יכולים לאהוב את האהבה
שלנו
כי היא בכלל לא אוהבת אותנו בחזרה?

ואולי את כבר לא זוכרת,
כי אז כבר היית ממש ממש קטנה,
איזה לילה אחד,
ממש כמו אותו הלילה החשוך אז שהלכנו לאמא,
ואני בכלל ישנתי במיטה שלי
ולא ידעתי כלום,
שאמא שלנו,
שהייתה כל-כך שמחה בגללך,
לא הרגישה טוב בבטן,
ואז אפילו גם ממש כאב לה,
ואז אפילו גם יצא לה דם,
ואז אפילו היא התעלפה,

וכשהיא התעוררה, את כבר לא היית?