עופרי ירדה מההסעה הצהובה והגדולה כמעט לבדה. "אף אחד כבר לא
נוסע עם האוטובוס, את כולם אבא ואמא מביאים באוטו", היא חשבה
לעצמה.
    קול חזק ומפתיע של צופר חזק קטע את מחשבותיה - זה היה
האוטו של ההורים של רן. הרכב השחור והגדול עם החלונות הכהים
עצר לידה מתוכו יצא רן עם הג'ל בפוני הבלונדיני והתיק של
"האלופה". עופרי הרגישה שמנה ומכוערת. רן הכתיף את תיקו וניגש
לחלון השחור והגבוהה של מושב הנהג בניסיון למשוך את תשומת
ליבו, ושיחרר צרור של נשיקות קולניות. "שפתיה של אימו בטח
צמודות אל צידו השני של החלון באהבה וחום", חשבה לעצמה עופרי.
אך הרכב לקח רברס בפתאומיות, קוטע את מטר הנשיקות של רן והתרחק
בחריקת קפיצי הגלגלים. חיוכו של רן לרגע נעלם מפניו. הוא העיף
מבט קצר אחד לכל צד, נגע בעדינות בפוני, רק כדי לבדוק, והמשיך
בחיוך רחב ומחודש לכיוון הכיתה. ריח הג'ל הנעים של שיערו הגיע
עד לאפה של עופרי, שעמדה בצד כל הזמן והתבוננה. "איזה מזל יש
לרן שאימא שלו מסיעה אותו לבית-ספר", היא חשבה. צלצול הפעמון
הוא זה שלפתע הזכיר לה למה היא כל-כך לא רוצה להיות פה היום.
היום יש שיעור אנגלית.
    רן, שכבר הספיק להתרחק ממנה, התהלך בקלילות לכיוון הכיתה,
כשמספר ילדים חלפו לפתע ליד עופרי בצעקות שמחה והערצה, "רן!
רן! רן גנן! רן גנן!". רן נדרך מיידית, ובתגובה מהירה החל
לרוץ. מבלי לשים לב, מצאה את עצמה עופרי נסחפת עם המון הילדים
בריצה אחרי רן המרוצה, שזרק את תיק ה"אלופה" למדרכה והחל כאילו
בורח מן החבורה העליזה. עופרי ניסתה לעקוב אך התעייפה מהר יותר
משאר הילדים, שכבר כמעט הצליחו לתפוס אותו, ונעמדה מתנשפת ליד
גזע עץ גדול.
    המורה, שיצאה מהכיתה, קטעה את המשחק, ועופרי חשבה שהיא
קראה לכולם לבוא לשיעור אבל היא לא ממש ידעה, כי היא לא הצליחה
להבין מילה ממה שהיא אומרת בגלל המבטא האמריקאי הכבד שלה. כל
הילדים רצו שמחים לכיוון הכיתה, כשלעופרי היה נדמה שהמורה
צועקת לעברם במבטא המוזר שלה, "לא, לא! סורי! אתם לא להיכנס
מוחא כפיים לשיעור! אתם לשבת בשקט ולא מוחא כפיים!". רן נכנס
מתנשף גם הוא לכיתה קצת אחרי כולם. הפוני בשיערו כבר לא היה
כל-כך מסודר והיה לו קצת לכלוך על החולצה כי כנראה הוא נפל תוך
כדי המשחק, אבל עופרי חשבה לעצמה שהוא עדיין מאד יפה.
    עופרי, שעדיין עמדה רחוק מכולם, החליטה שהיא לא נכנסת
לשיעור. היא התיישבה נשענת עם גבה על גזע העץ והוציאה מתיקה
שקית שוקולדים צבעוניים. לפתע שמה-לב, שתיק ה"אלופה" של רן
זרוק ממש לידה.
  "מה את לא באה לשיעור?", הפתיע אותה פתאום קולו של רן.
  "אה, לא, פשוט הגעתי ממש בצלצול אז אה..."
רן אסף את תיק ה"אלופה" שלו מהמדרכה וניער ממנו את האבק.
"תגידי, אפשר שוקולד?", הוא אמר.
  "מ... מה? אה, בטח!", השיבה עופרי ושפכה לידו הר קטן של
שוקולד.
  "וואו! תודה...", אמר רן מעט מובך. הוא החליק שתי כתפיים
לתוך ידיות תיק ה"אלופה" שלו והמשיך לעמוד למספר שניות ארוכות
בשתיקת לעיסות. "תגידי", אמר לפתע בפה מעט מלא, "היית פעם
בתמנון?"
עופרי שרצתה לעשות רושם טוב ענתה בזהירות, "איזה תמנון?"
  "התמנון - בסופרלנד - זה שעולה ויורד."
  "מה, יש תמנון בסופרלנד?"
  "כן, כדאי לך לנסות פעם, זה מה זה כייף. אימא שלי לוקחת
אותי לשם מחר".
רן, שהספיק בינתיים כבר לסדר את הפוני מחדש, סיים את המשפט
והתרחק בריצה פתאומית לכיוון הכיתה. עופרי נשארה להביט בו עד
שנעלם בדלת הזכוכית הכהה של הכניסה. היא אז נעמדה על רגליה,
הכניסה את שקית השוקולדים הצבעוניים בחזרה לתוך התיק ובצעדים
זהירים החלה פוסעת לכיוון כיתת האנגלית.