היה לי פעם לול, ופעם הוא היה כל עולמי. הוא היה לבן וגבוה,
ותמיד שמר עלי מנפילה. בפנים הייתה שמיכת פוך עבה שהתאימה
בדיוק לצורתו הרבועה, וגם השפן הצהוב, האיש הסרוג עם הכובע
וחיתולי. אם היה לי קצת משעמם לפעמים, הייתי לוחץ על הכפתור
האדום בציפור הצהובה, והיא הייתה מנגנת לי מנגינה. היא הכירה
רק מנגינה אחת, אבל היא הייתה המנגינה שלי. לפעמים גם היו באים
אנשים ומסתכלים עלי מלמעלה עם הפנים הענקיות שלהם ואומרים כל
מיני דברים לא ברורים. היו פעמים שאמא שלי הייתה מוציאה אותי
החוצה, ואז היא הייתה צריכה לפתוח את הקיר של הלול שלי. יום
אחד, כשהיא לא הסתכלה, הצלחתי לפתוח את הקיר של הלול שלי לבד.
ומאז אני ישן במיטה. |
