אנחנו שוכבים מחובקים במיטה. אני מביט בה ארוכות, מסניף את
הריח שלה וטועם את גופה. איזה אושר. בדיוק שכבר חשבתי שאהבה
היא סתם קונספירציה הוליוודית היא הופיעה בחיים שלי והפכה את
החלום למציאות. היא מביטה בי בעיניים, קולטת את המצב הקטטוני
שבו אני נמצא, וההבעה שלה בפנים מקבלת תפנית מלודרמטית.
"כמה אתה אוהב אותי?" הנה היא מתחילה. אבל אני מוכן לזה, מביא
לה תשובה שבחיים לא נתתי לאף אחת, שופך את כל הרגשות החוצה. זה
לא מזיז לה.
"אני רוצה שתוכיח לי", היא אומרת. מניחה את הפצצה על השולחן.
"מה שתרצי." אני עונה לה מתוך נאיביות ומדליק את הפתיל.
"אני רוצה את הביצה שלך!" היא מתפוצצת.
אני עוד מספיק להשחיל איזה בדיחה על תרנגולות ואפרוחים. זה לא
מצחיק אותה. היא שולפת גיליון של "לאישה". צ'רלי אמר לי פעם
שברגע שבחורה שולפת גיליון של "לאישה" זה הזמן לברוח, ומהר.
אני לא בורח, איך אני יכול? אני שוכב שם ושותק, שומע אותה
מספרת אל איזה בחור שרצה להראות לחברה שלו כמה הוא אוהב אותה,
והביא לה את אחת הביצים שלו בצנצנת. והם חיים באושר ועושר עד
עצם היום הזה. היא אומרת שאהבה נצחית זה משהו כימי ורק ככה
הריאקציה תתחולל.
"אני צריך לחשוב על זה, מותק." אני אומר לה, וזה גומר אותה.
ישר היא מפעילה את הנשק הסודי שלה בליווי התרוממות והתלבשות
חפוזים. ואני נשאר לבד, עם שתי ביצים ביד.
מדהים אותי כמה לאט לוקח להן להתפשט, וכמה מהר הן מתלבשות
והולכות.
                                       

ביום למחרת הלכתי לפגוש את צ'רלי. קשה לי להגדיר אותו בתור חבר
שלי, כי צ'רלי הוא מסוג האנשים שבעת צרה לא יהיה שם בשבילך, רק
יצחק ויגיד "אמרתי לך". מה שנכון, הוא תמיד אומר לך מה לא
לעשות ואיכשהו הבן זונה תמיד צודק.
"שמע", הוא אומר לי, "מכיר את הפתגם על הציפורים, העץ והיד".
"בטח".
"יפה. הטעות של האנשים שהם תמיד מייחסים לעצמם את נקודת
ההתבוננות של הבן אדם. ואני אומר לך שבמקרה הזה אל תסתכל על
עצמך בתור בן אדם, אלא בתור עץ".
אני עדיין לא מבין לאן הוא חותר.
"שמע, ברוך השם שהביא אותך לעולם עם שתי ציפורים על הענף. ואני
אומר לך, אל תיתן לשום בחור או בחורה לתפוס אחת, למה גם השנייה
תעוף. עכשיו עוף מפה!"
אני מפנים, מחייך חיוך דבילי ועף משם, היישר למרפאה של הפסיכי
שעשה את הניתוח לבחור השרמנטי מ"לאישה". אחרי כמה שעות אני
יוצא משם עם אותו חיוך דבילי, מחזיק את אחת הביצים שלי צפה
בתוך צנצנת.
                                       

לו רק יכולתי להנציח את הפנים שלה ברגע ששלפתי את הצנצנת.
עטפתי לה את זה בנייר עטיפה מתקתק, צירפתי פרחים ואיזה שיר
שכתבתי וזה פשוט גמר אותה. היא כמעט התעלפה. אני גם נותן לה
בקבוק עם איזה כימיקל מסריח ואומר לה שהיא צריכה להחליף את
הנוזל בצנצנת פעם בשבוע, אחרת הביצה תרקיב ותתפורר. היא מחייכת
ושמה את הצנצנת על המדף מעל המיטה שלה.
ואז אנחנו שוכבים, ולמרות שהאיבר שלי כבר לא מה שהיה פעם, הוא
לא מבייש את הפירמה, והשק המגולח שלי מהניתוח אפילו גורם לזין
שלי להראות קצת יותר גדול.
                                       

החודשים עוברים, והאושר שלפני הניתוח התחלף בתחושה שאפילו
אליעזר בן יהודה לא הצליח לא למצוא לה מילה. אני חושב רק עליה,
שאני ער, שאני ישן, איתה ובלעדיה. בכל מקום ובכל זמן. אני מוצא
את עצמי שולח לה SMS-ים חמודים כאלה, קונה לה מתנות, כותב לה
שירים. ובמקביל מחפש דירות 2.5 חדרים בהומלס עם נוף לים. והסקס
אפילו יותר טוב ממה שהיה. אמיתי, א-מורפי,  אמוציונאלי
ואקזיסטנציאליסטי וזה רק באות א'. הריאקציה התחוללה, אני שלה
והיא שלי, לנצח.
                                       

ובלילות אני מחבק אותה כל כך חזק עד שהיא בקושי מצליחה לנשום.
עד שלילה אחד היא מתעוררת מחנק ומביטה עלי בצורה חשודה, ואני
קולט שמשהו לא בסדר. היא לא אומרת כלום, סתם חלמה חלום רע, אבל
אני לא מוותר. ולאט לאט היא מתפרקת ומתוודה. זה כבר לא מה שהיה
פעם, היא אומרת לי. משהו חסר לה. והיא לא מצליחה להסביר למה כי
אהבה זה משהו כימי שקורה בראש ולכן אי אפשר לעשות משהו נגד זה.
מעניין מה באמת חסר לה? אני חושב לעצמי ומסתכל על המדף מעל
המיטה שלה, ורואה שהביצה שלי כבר נראית יותר כמו מקושקשת. אבל
אני לא אומר כלום, וממשיך לשאול שאלות, ואיכשהו עוד בחור מסתנן
לסיפור. ואני ממשיך להקשיב, וכשאני שומע את השם צ'רלי אני
מתפרק לגמרי. אבל במקום לקחת את הצנצנת ולשבור לה על הראש אני
מתחיל לבכות כמו ילדה קטנה, והיא מנסה לנחם אותי וזה רק גורם
לי לבכות יותר. ולפני שאני ממש מתפרק אני קם, מתלבש ובורח בערך
באותה מהירות שהיא עשתה את זה לפני חצי שנה.
                                       

במשך חודשים התנהלתי כזומבי, לא הצלחתי לישון, אבל גם לא הייתי
ממש ער. מסטול ממשככי אהבה נוזליים, אבקתיים ועגולים. גם צורתו
הציקלופית של האיבר שלי הפריעה לי פתאום. הרגשתי כל כך דחוי,
כל כך עלוב, והתחלתי להתרגל לעובדה שככה זה גם הולך להישאר.
אחרי כמה חודשים כאלה הרגשתי שאם אני לא עושה משהו עם עצמי גם
הביצה שנשארה לי הולכת לנשור, אז העברתי הילוך והתחלתי לזיין
כל דבר שזז וחייך לכיווני. לבחורות ששאלו שאלות המצאתי סיפור
נוגע ללב על מאבק הרואי בסרטן האשכים. זה עשה את העבודה.
במקביל למדתי לעשות כמה טריקים עם הביצה שגרמו לכל הבנות ששאלו
את השאלות המפגרות שלהן לצרוח את השם שלי כל הלילה, ובבוקר כבר
שכחתי איך קוראים להן.
                                     

ערב אחד, בין צ'ייסר למשנהו קלטתי פנים מוכרות מחייכות אלי
מהצד השני של הבאר. זאת הייתה נחמה, חברה לשעבר של צ'רלי. הבן
זונה זרק אותה ברגע שהיא חטפה סרטן והיום הוא קורא לה חצי
נחמה.
אני ניגש אליה ואנחנו מתחילים לדבר ויש איזה קליק. ואח"כ אני
לוקח אותה לדירה שלי ואנחנו שוכבים וזה נהדר. וביום למחרת אני
אפילו מכין לה ארוחת בוקר.
והימים עוברים, ואנחנו מתחילים לחשוב ברצינות לעבור לגור ביחד.
היא אומרת שזה שגם לי וגם לה היה סרטן הולך טוב ביחד, כי שני
סרטנים מסתדרים טוב לפי המפה האסטרולוגית. לי לא כל כך אכפת
מהמפה הזאת אבל נחמד לי עם נחמה. היא מבשלת מדהים, יש לה אחלה
חוש הומור, והכי חשוב שהיא לא קוראת "לאישה".
ובלילה היא צורחת כמו משוגעת מהתרגילים שאני עושה עם השק, והשד
שלה מקבל פינוקים כפולים.
ואחרי שהיא נרדמת אני קם מהמיטה ופורש לחלון לסיגריה. אני מביט
בה ארוכות, מחייך. ואז חושב לעצמי מה הייתי עושה לה אם היו לי
שתי ביצים.