וברגע הזה, המסויים. העומד מלכת, נמתח על פני זמן חיים שלם.
באותו הרגע המתמשך, קשה לי להאמין שיש עוד אנשים שאינם בעלי
משמעות במילותיהם, כתיבתם, אהבתם, התנהלותם.
צורחים הם נשמתם,
אף כי אינה בנמצא עוד,
עלובה מהשחתתה, חוסה היא בפינה, כמו מוכה, בזויה בקרעיה
המתנופפים, קלי משמעות כנייר חרוך.
כי הרי כל בני האנוש הנפלאים בהם נשזרה דרכי היומית, היו כה
מלאים, ממלאים, קסמיהם מהלכים על סביבתם.
מבטיהם רכים ואוהבים, כאילו לא דם הוא זה שזורם בהם אם כי אור
המפסק את השפתיים לכדי פליאה נצחית.
ובאותו אור גם החושך וכאב שהוא פוער בי. מזכיר לי את קלות
הקיום שלי, וקלות השמדתי. הקלות בה ישכחוני.

יודעת אני זאת הידיעה, כי הבחינו הם בי. וזו מעלה כמעט ראשונה
מן המעלות.
לא פחדו, לא אוימו על ידי קרני עיניי החודרות, היודעות. גם לא
נסוגו לאחור נוכח יופיי המתקרא 'אפל', משונה.
רק יודעים הם כמוני, חשים, מלאים במבטים ובחיוך
ממששים זה החומר בידייהם, מניחים לו לחדור למקומותיהם הרכים,
בין סיבי השריר שהוא חצי מיכולת הקיום, ופיתולי איבר שהוא גביר
המחשבות.
ושוב, צץ עולה לו החיוך. מלא תקווה כשמש צבעונית, כניחוח
תלתליהם של אחייני הרכים בשנים, שבהם כל המעלות כולן קיימות,
חסרות מימוש אך מקרינות לכל גופם החוצה.
האור הזה, שלא ניתן להסב ממנו את המבט. האור שהחלשים יעדיפו
לשנוא, כי מאיים הוא על כוחם היחיד הטמון בעצמיותם ויכולתם
לסמוך על חוסן כתפיהם, ונחישותם לדבוק בשלהם, עד שהאדמה -
נושאתם בוגדת בהם. שוברת אותם כמו שעשתה לי בשעתי. שוב ושוב
ושוב, עד לרגע שבו הם מניחים לשברים להתאחות.