ליאת עמדה בכניסה לחדר הנוסף, כמו שהיא ויותם קראו לו ונאנחה.
היא הביטה בערמות הכביסה הלא מקופלת שנחו על המיטה ובקופסאות
הקרטון שעמדו ללא סדר וקיוותה שהזמן יעצור. אמא שלה הבטיחה
לבוא ולעזור והיא לא התכוונה לגעת במשהו לבד. לסדר עושה לה
אלרגיה. טוב, אולי זה האבק שהצטבר אבל היא לא התכוונה לסבול
לבד.

צלצול הפעמון ניער אותה משרעפיה. היא פתחה את הדלת ואמא שלה
נכנסה בקול שירה: "שמחה רבה, שמחה רבה, אביב הגיע פסח בא".
"אוף אמא, זה לא מצחיק".
"לא אמרת שלאבא של יותם קוראים פסח?"
"את באת לעזור לי או לצחוק? אין לי מושג מאיפה להתחיל והזמן לא
משתף פעולה".
"אז מה קורה? לא אמרת שאבא של יותם, פסח", הדגישה אמא שלה את
השם המשעשע במיוחד לתקופה וחייכה, "ישהה בבית מלון?"
"זה מה שיותם ואני חשבנו, למרות שהצענו לו, הוא אמר שלא,
ופתאום אתמול בלילה הוא צלצל ואמר שהיה לו בלאגן עם הטיסה והוא
הקדים אותה, והוא התקשר למלון ואין להם מקום. בקיצור, יותם אמר
לו שאין בעיה ולנו יש, ועכשיו אני צריכה לסדר את החדר".

ליאת נזכרה בשיחות שלה עם יותם על אבא שלו. זה שהוא חי בחו"ל
היא ידעה כבר מזמן. זה שהוא לא היה כבר מזמן בארץ, ושיותם ראה
אותו בפעם האחרונה אחרי שהוא השתחרר ונסע לטייל היא גם ידעה.
אבל אתמול אחרי הטלפון, כשיותם פלט: "מתאים לו לסבך הכל ברגע
האחרון", היא חשבה על כל השיחות שהם ניהלו לאחרונה.

"תפסיקי לחלום ובואי נסדר. כבר חצי שנה אני מציעה לך עזרה ואת
מסרבת. מה הסיפור הגדול. אז עכשיו אין לך ברירה". אמא שלה
הורידה את הסוודר, הפשילה שרוולים ואספה את השיער. "יאללה,
בואי חמודה, נגמור את זה צ'יק צ'אק". ליאת נגררה אחרי אימה
מסרבת לשתף אותה בתחושותיה. גם ליותם לא אמרה כלום, למרות
שהרעיון - שמישהו יהיה בחדר הזה, יישן בו, יקרא אולי ספר - לא
עשה לה טוב בלשון המעטה.

כשהיא ויותם עברו לגור ביחד, היא לא היתה בטוחה לחלוטין
ברצינות שלו. כל הסיפורים שלו על משפחתו, הוריו שהתגרשו, אחיו
שבחר לגור באיזה חור בצפון, גרמו לה להיות זהירה איתו. היו לה
חלומות על בית ומשפחה והיא לא היתה בטוחה שהוא מתברג בתוך
החלום. אבל יותם היה חלום בפני עצמו. הוא אהב אותה כמו שאיש לא
אהב אותה קודם והיא התאהבה בו. לכן, כשהוא הציע לה לעבור לגור
ביחד היא הססה מעט. אבל היא החליטה להניח את חלומות הילדות בצד
ולחיות את החיים האמיתיים. ואז היא נכנסה להריון. יותם התנהג
בצורה מוזרה. הוא לא האשים אותה או כעס אבל היה ברור שהוא לא
רוצה. ליאת התלבטה בינה לבין עצמה אבל בטרם הספיקה לחשוב הרבה,
ההריון נפל. עשרה אחוז מכל ההריונות, אמר הרופא. דרך הטבע.

היה ברור שיותם הרגיש הקלה והיא לא האשימה אותו, אבל מאז, היא
הדירה את רגליה מהחדר הנוסף. נותרו שם הארגזים שהם לא פרקו
כשעברו. כנראה שלא היו שם דברים נחוצים. היתה שם מיטה לאורחים
רק שלא היו להם אורחים שלנו. יותם שתפקידו היה להוריד כביסה
מהחבל, או להוציא מהמייבש, היה מניח את כל הכביסה הלא מקופלת
על המיטה והעוזרת היתה מקפלת ומכניסה לארון. לא היה לה מה לחפש
שם. ועכשיו היא צריכה לסדר את החדר.

"נו, מה את עומדת שם כמו גולם. אמרת בעצמך שהוא צריך להגיע, מה
לעשות עם כל הכביסה?"
"לריסה אמורה לבוא מחר. מה היא תעשה אם נקפל את כל הכביסה?"
ליאת ידעה שהיא מבזבזת זמן אבל לא הצליחה לעבור את הסף. אמא
שלה נעמדה מולה, שתי ידיה על מותניה: "מה הבעיה שלך?"
"כלום, אני לא מבינה למה בן אדם צריך לשנות את התוכניות שלו
ולקלקל לאחרים. אמר בית מלון, אז למה פתאום הוא משנה את
דעתו?"
"ליאתי, מה הבעיה שלך, זה אבא של יותם. הוא לא ראה אותו כמה?
חמש שנים? את ראית אותו בכלל? אל תהיי קטנונית. זה בסך הכל
חדר. חדר קצת מבולגן עם מיטה ועליה כביסה. בואי, אני אקפל ואת
תכניסי לארון. אחר כך נתקדם".

המשפט של אמא שלה - זה בסך הכל חדר - אחז בליבה של ליאת כמו
בצבת. היא ניסתה לנשום אבל הכאב חנק אותה. אימה הבחינה בכך
וחיבקה אותה: "מה יש ליאתי, משהו לא בסדר?"
"זה לא סתם חדר, זה החדר של התינוק שלי..." הדמעות פרצו מעיניה
והיא ניסתה לדבר אבל לא הצליחה. "נו, אבל בסדר", היה ברור
שאימה לא מבינה. "עוד יהיה לכם תינוק, ילד, שניים, שלושה, מה
שתרצו..."
ליאת נרגעה לאט עם החיבוק של אימה. "אני הייתי בהריון והוא
נפל..."
"זה קורה", נכנסה אימה לדבריה.
"...יותם לא התלהב. אפילו חש הקלה כשהכל נגמר ואני לא יודעת
עכשיו. אולי הוא בכלל לא רוצה".
"דיברתם על זה?"
"דיברנו על אבא שלו. הרבה דיברנו על אבא שלו. על הגירושים
והיחסים. על הנסיעה שלו לחו"ל. על התחושה שבלי אבא החיים קשים.
בהתחלה לא ממש ירדנו לעומק השאלה האם הוא רוצה או לא. דיברנו
על אבא שלו והמשפחה והתגבשה בי הההבנה שהוא חושש מעצמו. שהוא
מעדיף לא להיות אבא, על פני הסיכון להיות אבא רע".

אימה נאנחה. "אי אפשר לחזות את העתיד. אם הוא בן אדם טוב מן
הסתם יצליח להיות אבא טוב". ליאת משכה בכתפיה: "אני אמרתי אותו
דבר, כנראה זה הגנים שלי שדיברו".
"נו, ו..."
"אני חושבת שהצלחנו להגיע לאיזה הבנה בעניין וסיכמנו שנחכה עוד
קצת אבל זה ברור שאנחנו רוצים ילדים".
"אז הכל בסדר".
"זהו שלא. כי אז אבא שלו התקשר שהוא מגיע לארץ לכבוד פסח
והתחלנו שוב לדבר והחששות התעוררו שוב. גם אבא שלו בן-אדם טוב.
הוא אוהב אותו מאוד. אבל הוא הלך לגור בארץ אחרת דוקא שיותם
היה צריך אותו. היו לו כל מיני חלומות שהוא רצה להגשים וזה בא
על חשבון הילדים שלו. מה שהוא הכי הרבה חושש ממנו זה שהם
דומים. אולי הוא יברח אחרי שהילד יוולד?"

"ומה את חושבת?"
"אני חושבת שיותם מסוגל להתגבר על כל המכשלות. אני חושבת שעצם
העובדה שהוא חושב על זה תגרום לו להתנהג אחרת. אבל זאת אני.
אפילו הלכתי לדבר עם אמא של יותם".
מבט השאלה בעיני אימה גרם לה להבטיח: "לא אמרתי לה על ההריון".
אימה התחילה בינתיים לקפל את הכביסה וליאת נשענה על משקוף
הדלת. "שאלתי אותה על פסח, למה הוא עזב, איך זה השפיע על יותם.
היא אמרה שתמיד היו לו חלומות, לפסח. שכשהם היו נשואים היא
תמיד קיצצה לו את הכנפיים. שבסופו של דבר הוא נסע כי הוא היה
טיפוס כזה, חסר מנוחה. יותם ממש לא. גם היא חושבת ככה. יותם
ממש איש של בית ומשפחה".

"אני חושבת", אמרה אמה בנימה מהורהרת משהו, "אני חושבת שאין
טעם לדון בזה יותר מידי. שיבוא, שיסע, תחזרו לשגרה ואז הדברים
יסתדרו. עזבי את זה עכשיו. הנה, קחי את הערימה הזאת ולארון ואז
נראה איך מתקדמים".
ליאת לקחה את דברים והלכה להניח אותם בארון כשבדיוק הסלולרי
שלה התחיל לנגן את... המנגינה ששמורה ליותם.
"הי חמודה, מה את עושה?"
"מסתכלת על אמא שלי מקפלת כביסה ומסדרת את החדר לכבוד אבא
שלך".
"אני אזכור להגיד לה תודה אחר כך. רציתי רק להזכיר לך שאני
אוהב אותך ולהגיד תודה על כל הסבלנות שלך אלי בימים האחרונים.
אני יודע שאני קצת מקשה עליך אבל זה יסתדר, אני מבטיח. איתך,
בזכותך, הכל יהיה בסדר".
"אני גם אוהבת אותך", הצבת מקודם השתחררה לגמרי וליאת חשה
שהדברים אכן הולכים להסתדר.
"טוב, תשמעי, איתי עשה לי הפתעה, כלומר לאבא, יותר נכון והגיע
גם. אז אנחנו הולכים קודם לאכול משהו ביחד ואחר כך נבוא,
בסדר?"
"בסדר, אני פה, לא הולכת לשום מקום".

"מי זה היה?"
אמא שלה הופיעה עם עוד ערימת כביסה מסודרת.
"יותם התקשר להגיד לי שאחיו הגיע לשדה התעופה ושלושתם ילכו
ביחד לאכול".
"ובגלל זה את ניראית כל כך מאושרת פתאום? חסכו לך ארוחה?" היא
הניחה את הבגדים בארון והלכה לחדר הנוסף.
"זה משהו בדברים של יותם, הוא נשמע... פשוט... לא יודעת איך
להסביר אבל אבל אני יודעת שהכל יהיה בסדר".
ליאת נעצרה בכניסה לחדר מופתעת. אי אפשר היה להכיר את החדר.
המיטה היתה מוצעת. כל הארגזים עמדו בערימה מסודרת. אמא שלה
העמידה את השרפרף שהיה זרוק בפינה ליד המיטה וכיסתה אותו במפית
רקומה.
"טוב, זה בהחלט נראה חדר מזמין אורחים עכשיו", אמרה ליאת.

"וזה גם יהיה חדר ילדים, בזמן המתאים", אמרה אמה וחיבקה אותה.
"בזמן המתאים", ענתה ליאת, "בהחלט".