פניתי בדרכי אל האוניברסיטה. כמעט והתבלבלתי בשלל הפניות,
טירונית שכמותי, ובכל זאת התקבלתי ועוד לרפואה. ניגשתי לאחת
הסטודנטיות ושאלתי אותה איך מגיעים לפקולטה למדעי הבריאות היא
צחקה "שנה א'?" היא אמרה שגם היא צועדת לשם הגענו ואז שמתי לב
שעל צווארה היה צעיף עם צבעי דגל הגאווה או אולי היו אלו צבעי
הקשת.
נכנסתי לחדר ההרצאות ושכחתי ממנה. לאחר כחודש החלו המהומות על
מצעד הגאווה ולאחר כחודש וחצי הוא התקיים. היא באה אליי, יום
לפני ההרצאה והציעה לעזור לי לקראת מבחן גדול שמתקיים. מבחן
שעליו מקבלים 4 נקודות. היא אמרה שהאומללות שלי מצאה חן
בעיניה. הסכמתי. קבענו על כוס קפה בקפולסקי.
היא לא הביאה ספרים (אני דווקא כן) וכך נפגשנו פעם ללמוד
למבחן, פעם היה לה יום הולדת ופעם לי, פעם הייתה הפגנה והיא
גררה אותי איתה וכל הזמן הייתה לי הרגשה שיש משהו מעבר.
טוב זאת כולה הרגשה, לא?