"ילדה ,תעצרי בצד." לבד מזה שכבר הייתי בת 18, היה לי רשיון
ואוטו מהצבא והחזות שלי תמיד היתה בוגרת גם כשהייתי בת 10
והכינוי 'ילדה' צרם לי באוזן.
עצרתי במחסום שבדרך לגוש עציון. היו מהם בשפע. רציתי להגיע
לאפרת לפגוש שם את משפחת שנלר. הייתי צריכה בתור מתנת יום
הולדת של אחי לארגן לי פגישה איתם, מעין סגירת מעגל. פגישה עם
חברים מהילדות. הפגישה הייתה אמורה להתקיים עם הרב שנלר אבל
הוא לא זכר את אחי או מה שיותר סביר, לא קישר אותי איתו ואמר
שאין לו כח לפגישות סרק. אז החלטתי לנסוע לאפרת, לארגן לו
פגישה עם הבת של הרב - חנה שנלר, שגרה שם עם בעלה והילדים.
רציתי לנסות את מזלי בגישה ישירה ואז כשעצרתי במחסום קול גברי
פקד: "רשיונות בבקשה." הצגתי רשיונות, פתחתי את תא המטען - כל
ההליך השגרתי. ואז בקול גברי בעליל נשמע המשפט הבא: "אני צריכה
לתת לך דו"ח."
בהבזק הכרה הבנתי שזו אישה. שכחתי מהדו"ח והרמתי את מבטי מתוך
סקרנות, היא עמדה שם כ"כ בטוחה בעצמה ובמה שהיא מסמלת שהבטחון
העצמי שלי קיבל טפיחה על השכם ואיכשהו התגלגלו לי המילים שיכלו
להחשב בתור התחצפות לאיש ציבור: "את לסבית?" שאלתי בחצי קביעה.

"כן,ומה זה עניינך?"
אבל אם אמרת כן סימן שאת מעוניינת, נכון?
אולי. אבל חיוך היא שלחה לי. מעודדת הסתובבתי עם האוטו ופניתי
חזרה לדרך.
ללסבית כמוני אין סיכוי אצל חנה, כי לסביות הן יצורים
פרובוקטייבים שדוחים את המתנחל הפשוט. קיוותי לפגוש שוב את
השוטרת במקום אחר - לשלם ת'דו"ח, אלא מה?